דובי עמירה לא הסכימה להחזיק לאריק חביב את היד מתחת לחופה של חתונה ממבט ראשון. דובי הכירה את אריק משהו כמו 60 שניות לפני המעמד הזה בזמן שאני מכירה את החתן שלי תשע שנים, אבל בעוד כמה חודשים, כשנעמוד מתחת לחופה, יש מצב שגם אני לא אחזיק לו את היד.
יש מצב טוב שממש כמו דובי, גם אני אכנס לחופה בספרינט. ייתכן שגם אני לא ארקוד צמוד עם החתן שלי, לפחות לא בהתחלה, ואולי גם אני לא אסתכל לו בעיניים במבט נוגה שאומר 'זה רק אני ואתה נגד כל העולם עכשיו', כי זה לא רק אני והוא נגד כל העולם, יש עוד 300 אנשים איתנו בחדר ואני לובשת שמלה מצועצעת, כואבות לי הרגליים מהעקבים ונמרחה לי המסקרה.
אני מבינה את דובי, באמת, למרות שמפרידות בינינו 32 שנים ולמרות שהיא גרושה פלוס שלוש ואני בסך הכל מאורסת טרייה באמצע שנות העשרים. עם זאת, אני לא מתיימרת לרגע לשים את עצמי במקומה. כבר מהנקודה שאני נמצאת בה היום (בוהה בשמלות כלה בסגנון בוהו בפינטרסט ומתלבטת בין בופה אסאדו להגשה בסגנון אמריקאי, החלטות הרות גורל), ברור לי שהעסק הזה שנקרא חתונה זה לא משחק ילדים. זה נראה לי כמו אירוע מביך, המוני ומלחיץ שמצליח לנתק אותך מכל מה שמוכר לך, ולהכניס אותך לזרות מוחלטת גם מבלי להיכנס לתהליך המחייב של חתונה ממבט ראשון, שהוא קשה פי כמה וכמה.
>> אל תפספסו את כל מה שקורה באינסטגרם של חתונה ממבט ראשון
לא מעט כעס הופנה כלפי דובי על כך שבחרה לומר שלום לילדים של אריק לפני שאמרה לו. אם תשאלו אותי, זה לא מאוד שונה מהמנהג המיושן והמוכר שבו החתן והכלה עומדים בפתח האולם ומנשקים לשלום את כל הדודים, הדודות והקולגות לעבודה של סבא. כאן לפחות דובי ניגשה למעגל הקרוב ביותר של אריק, שפירש את ההומור והלחץ שלה כחוסר מוכנות לתהליך. בהינד עפעף, הוא גרס ש"האנרגיות שלה לא טובות" וש"היא מרוחקת", אבל האמת היא שדובי הייתה בסך הכל אנושית. התקפי צחוק בלתי נשלטים, ברוב הפעמים, הם דבר חמוד ומעורר חיבה, תשאלו את תמיר סטיינמן.
גם התגובות ברשתות החברתיות לא חסות על דובי, בלשון המעטה. תגובות כמו "נערה מתבגרת בת 16", "לא מכבדת את המעמד" ואפילו "אישה עצובה" הן רק כמה מה"מחמאות" שהומטרו עליה, ולא בצדק. לצד אלה, לא מעט מגיבים אחרים מזכירים את סיפור שירי ולירן, שכזכור, התחיל גם הוא ברגל שמאל. אם במקרה הספקתם לשכוח, נזכיר ששירי הקפואה והמרוחקת לחשה לאחד ממכריה כבר לאחר החופה "הוא לא הטעם שלי, תיקחו אותי מפה", ותראו לאן הגענו היום.
בואו לא נספיד את הזוגיות של דובי ואריק טרם זמנה, ובעיקר, ננסה להיות סלחניים קצת יותר כלפי דובי. כשאני אהיה במעמד הזה, שיהיה מצד אחד שונה לחלוטין מכל מה שדובי חוותה ברגעים ההם אבל גם קצת דומה, אני אנסה להתנהג באופן הכי נינוח וטבעי שאפשר. האם זה בהכרח יצליח לי? לא בטוח. טובים וחכמים ממני טבעו מונחים מעצבנים וקלישאתיים כמו בריידזילה, כלה לא קלה ודומיהם. מבלי להיצמד למשמעות המיזוגנית שהביטויים האלה נושאים עמם, יש מצב, ובכן, שדובי היא פשוט כזאת – ואולי גם אני.