שיפוטיות היא דרך לשמר מאזן כוח מול מי שנכנס למקום האינטימי שלנו. זה מעין מנגנון הגנה שבא להגן על האזור שהכי מפחיד אותנו. זה כמו תעודת ביטוח. תחשבו למשל איך המנגנון הזה עובד במקרה של פרידה: אם נפרד זה יהיה בסדר כי איתרנו איזו תכונה שלילית אחת או שתיים – אז בעצם זה לא כזה נורא שנפרדנו. השיפוטיות היא עוד ביטוי של הפחד לאהוב באמת, להתמסר.
אז מה הבעיה בזה?
הבעיה שזה משאיר אותנו בקשר שאין בו אהבה אמיתית אלא אהבה מותנית – כלומר אהבה שבאה בתנאי שעונים לי על מספיק צרכים או שעומדים בקריטריונים שלי. אני אוהב אותו רק אם הוא חתיך מספיק. אני אוהב אותה רק אם יש לה עבודה שווה. רק אם הוא מספיק טוב במיטה. זו אהבה מותנית, והיא מעצם טבעה מוגבלת. מי שנופל למקום הזה חי את הקשר דרך תפקודיות ודרך נראות – לא רק כלפי בן הזוג אלא גם כלפי עצמו. הוא מאמין שהוא חייב להיות כל הזמן בשיאו כדי שיאהבו אותו. אוי ואבוי אם לא אהיה מאופרת ויפה, אם לא אתן לו את הסקס הכי טוב שיכול להיות, אם לא ארוויח מספיק כסף, אם לא אהיה כל הזמן קשוב אליה. צריכים "לבצע" כדי לקבל אהבה, וזו דרך מאד קשה לחיות.
איך אפשר להשתחרר מזה?
מי שרוצה ללמוד לאהוב צריך להסתכל לשיפוטיות בעיניים. להבין מהיכן היא באה, ומאיזו פגיעה השיפוטיות הזאת מנסה להגן עליו. ואז להרפות ממנה קצת ולקבל את האדם האחר גם בחולשות שלו. מי שמסוגל לאהוב גם בתוך החולשה, הטעות, והתכונות האפלות והרעות של עצמו, יהיה מסוגל לאהוב את כל אלה גם באחרים. יוכל ללכת לאיבוד בתוך הקשר ולהאמין באמת שאפשר להיות אהוב גם כשהוא הוא עצמו.
כתיבה: ד"ר גבריאל בוקובזה, פסיכולוג חינוכי מומחה | צילום: עידו קרני | בימוי: יעל רפפורט ודור אברבוך | איפור: אלישבע עוזיאל | עריכה: נעמה דעוס | הפקה: עמית רוסו-ברנר
"לאהוב את אנה": מחר (שלישי) ב-21:00, קשת, ערוץ 12