"אודטה היקרה, תודה על התכנית, תודה על כל טיפ שאת מכניסה לחיינו", אמרה לי ר"ד מאשדוד. "אתמול הקשבתי לך ואני מנסה לעטוף באור כדברייך את האהובים עליי, ואת חוסר האונים שלי מול ההחלטות ילדיי. אפילו שתיתי תה מרגיע. אבל כנראה שאני יותר מחפשת עצה מה לומר שלא אמרתי - מאשר להירגע. בתי בחודש חמישי להריון ראשון, והם החליטו לטוס לחו"ל וגם לנסוע שם ברכבות. ניסיתי להסביר לה למה זה לא כדאי, אבל זה לא עזר לי. לצערי, בעלי הוא על תקן 'משקיף מהאו"ם' בנושא הזה, כך שאני בודדה במערכה. הלוואי והראציו הנפלא שלך היה משתלט לי על הפחדים ועל הרגש, אבל אני לא יודעת איך. ואני גם לא מאלה המקבלים את המציאות כפי שהיא 'כי במילא זה לא בידיהם'. אנא ממך, אם יש לך משפט קסמים שאוכל לומר אותו לבת שלי, אשמח לשמוע אותו".

יקירה, כמו שאני רואה את המציאות, מה שקורה פה, זו מלחמת רצונות. אל תציבי את זה בצורה של מלחמה, כי את לא עומדת לנצח בה. תציבי את זה בצורה של המלצה, של "ירצו - יאכלו" - ואז תוכלי לצאת מזה בשלום, בינך לבין עצמך. ומה זה "בשלום"? זה לא משהו בשביל האגו שלך - אלא כדי שלא תישארי בראשך עם מחזור פעולה פתוח, שלא הסתיים.

כי הוא תמיד מענה, מכביד, שודד אנרגיות ורובץ על המוח כמו יציקת בטון סמויה, ומייצר אשמות. זה כדי שירשם לך במיינד: "השלמתי פעולה", יענו, "עשיתי", "סיימתי", "סוף". כי אם "השלמת הפעולה" אצלך זה רק הגשמת רצונך עליה, ברור לך שככה את דנה את עצמך לחיים נטולי שקט בקבע. כי לפעמים זה יקרה, אבל "הרבה לפעמים" - לא.

אמא ובת
אילוסטרציה | צילום: shutterstock By kikovic

יש נתון שאת מתעלמת ממנו, והוא שאנחנו יכולים להיות אחראיים רק על הפעולות שלנו - לא על התוצאות שלא תלויות בנו, ואת לקחת פה אחריות ביג טיים גם על התוצאות האלו שלא תלויות בך. הרי אמרת לה והסברת לה את עמדתך, והיא החליטה לבחור ברצון של עצמה, ולא ברצון של עצמך. את מרגישה מול זה חסרת אונים, אבל זה כמו לבחור להרגיש חוסר אונים מהעובדה שלא הצלחת לעצור גל קטן של ים. אפילו לא צונמי. רק גל קטנצ'יק. האם את יכולה? האם יש לך שליטה על זה? כי זה הגיוני, בול באותה המידה.

משפטי הקסמים שיש לי הם לא עבור הבת שלך, אלא עבורך: אין "טעויות" - יש רק התנסויות הכרחיות. אנחנו לא יכולים לחיות את חייהם של ילדינו במקומם. ויש מצב, מהמקום שאת סבורה ש"לא יהיה בסדר", שהכול דווקא "כן יהיה בסדר". כי כמו ש"שיט הפנד'ס" - ככה גם הטוב קורה. האם נתת על זה את דעתך? ושהבת שלך היא מעל גיל 18, ואת לא יכולה לכפות עליה את דעתך. ושמול הרצון שלך, ישנו עוד רצון אחד שאת מתעלמת ממנו, וזה הרצון של בעלה, הזהה לשלה, לא לשלך. ושהדבר הכי גדול שהבת שלך זקוקה לו עכשיו, זה לא שתכפי עליה את דעתך אלא שתכבדי את דעתה ואת בחירותיה, שזה אומר, ש"תחום השיפוט" שלך נגמר איפה ששלה מתחיל.

יאללה, חנה'לה, "תרדי מהמרפסת" (של מחלת השליטה), כי לא תצאי מזה ראש. אולי הגיע הזמן שתכבדי את הריבונות שלה, גם אם החוקים שם לא היו עוברים ב"שטח הטריטוריאלי" שלך? ומשפט הקסמים הכי גדול שאני יכולה לומר לך, הוא, שמותר לה לחיות את חייה כרצונה, ולא כרצונך. בעלך הוא לא "משקיף מהאו"ם", כמו שאת מגדירה אותו, אלא מכבד את הגבולות של הבת שלכם.

אמא ובת
אילוסטרציה: kateafter | Shutterstock.com

איך יוצא שאנחנו לא מכבדים גבולות של הזולת? הרבה פעמים זה דרך הכוונות הטובות של: "אני אוהב/ת אותך", ושל: "אכפת לי ממך", אבל זה לעולם יהיה, בעצם: "אני יודע/ת יותר טוב ממך מה טוב עבורך". את אמרת לה את שלך והבהרת לה את הסיכונים, ובכל זאת היא בחרה אחרת מדעתך. ומן הסתם היא התייעצה עם הרופא/ה שלה, שאישר/ה את הנסיעה. אז במקום נבואות שבר, וחורבן, (גם ביניך לבין עצמך!) תקיפי אותה בדמיונך בכדור אור. למה? כי לאמונתי, דומה מושך אליו דומה. וכדי שאת לא תביאי עליה את הדברים הרעים (שאת מנסה לגונן עליה מפניהם!), דרך החשיבה השלילית הזו, רק תקיפי אותה בכדור אור. זה לא יעצור את גל הים הקטן, אבל זה יפסיק לך את הסבל מעובדת קיומו, וגם זה משהו.

באשר להערתך, ש"הלוואי והראציו הנפלא שלך היה משתלט לי על הפחדים ועל הרגש", כי קשה לך לשחרר: כל רגש שלנו, גר על מחשבה מסוימת. קודם נחשוב שזכינו בפייס (מחשבה), ורק אחר כך נשמח (רגש). או, קודם נחשוב שנשרף לנו העוף בתנור (מחשבה), ורק אחר כל נתבאס (רגש).

עכשיו, אין לנו שום דרך לשלוט על הרגשות שלנו, אבל בהחלט אנחנו יכולים לשלוט על המחשבות שלנו, שנושאות על גבן את הרגשות שלנו, ומכאן, שהפטנט "לשלוט" על רגש רע מסוים, הוא לאמץ לעצמך במודע, מחשבה תקפה חדשה., כמו למשל: "עשיתי את כל מה שיכולתי לעשות - ועכשיו זה שלה, זה לא שלי". שתבוא במקום זו, שאת אוחזת בה עכשיו: ש"אם היא לא תשמע בקולי יקרה אסון".

יקירתי, ישנה הדרך, ישנה התרופה למצוקתך, והשאלה היחידה היא, האם את מבינה שאת רק בנאדם, (עם דגש על המילה "רק")? כי יש גבול ליכולות של בנאדם לשלוט על הכול ועל כולם. ואין לך מושג איזו רווחה תהיה לך לחזור לגבולות האחריות של (רק) עצמך. אבן בגודל פתח תקווה תרד לך מהגב. העיקר שיהיה במזל טוב ובשעה טובה.

ונגדיל בשקל תשעים: אבא אחד הפליג בחלומות בהקיץ באוזני שני ילדיו יוסי וחנה'לה: "כשאתעשר, אבנה למשפחה בית עם שתי קומות, ובקומה השניה תהיה מרפסת!". "איזה כיף!", אמר יוסי הקטן, "ואני אשחק במרפסת הזו!". "לא", צעקה חנה'לה, "אני אשחק שם, לא אתה!". שני הילדים התחילו לריב ולתלוש נוצות האחד לשני, מי ישחק במרפסת הזו. ברגע מסוים, כשנמאס לאבא מכל הצעקות, הוא הורה לבת שלו בעצבים: "חנה'לה!! תרדי מהמרפסת!".

ומאז, ילדים יקרים, בכל פעם שמישהו עולה על עץ גבוה מדי, או מתרחק מדי מהמציאות, מזכירים לו בחיוך: "חנה'לה, תרדי מהמרפסת!".