״איך אני יכולה לקבל ולאהוב את הגוף השמן שלי, כשאני בעצם מתעבת את מה שאני רואה במראה?״, שאלה אותי מ״ש. ״כל הקואוצ׳רים של התזונה והדיאטה אומרים לי שכדי לרזות, אני צריכה קודם כל לקבל את הגוף שלי איך שהוא, ולאהוב אותו. כי כל מה שאנחנו מתנגדים לו ילך ויחמיר, כי זה סידור העבודה האנרגטי.
ואם אני בהתנגדות רגשית גדולה לשומן שלי, כך בעצם אני מנציחה אותו. אז בשכל - אני מבינה שקודם כל אני צריכה לקבל את הגוף שלי כדי לרזות. אבל בפועל, אני לא מצליחה לצאת מהמלכוד: כי איך אני יכולה לאהוב ולקבל משהו שהוא ממש, אבל ממש, לא הטעם שלי?״.
טוב, יקירה, לא אכנס פה לשום סוגיות טכניות של הרזייה ובדיקות דם. אתייחס רק לנושא ״הקבלה העצמית״ - ועוד דקה תביני איך את מקבלת את עצמך ביג טיים. מפני שלא מדובר פה בסוגיה אסתטית, כמו שאת חושבת, אלא במשהו הרבה יותר גבוה, חשוב וגורלי. והסיפור הולך ככה:
לפני כחצי שנה שמנתי מאוד, ומכיוון שלמזלי, בבסיסי אני בן אדם שטחי מאוד, זה היה הדבר היחיד שהריץ אותי לרופאים. אז בבירור הרפואי התגלה שהיה לי חוסר איזון הורמונלי קיצוני, שהוליד גידול ענק על שחלה ימין, ורק על שולחן הניתוחים התברר שהוא היה טרום סרטני, ולא ממאיר, כמו שחשבו. יענו תפסנו את זה בדקה לדקה התשעים.
אז עכשיו הכול בסדר, תודה לאל, ואני כבר בריאה לחלוטין, ומאוזנת, אבל הקילוגרמים המוגזמים עדיין נותרו עליי. ומאז, בכל פעם שהייתי עוברת בלי הכנות נפשיות מוקדמות מול המראה, הייתי חוטפת זעזוע מוח. במיוחד מהפולקעס בזרועות. מה זה הדבר הזה?
וגם לי אמרו שקודם כל ״עליי לקבל ולאהוב את עצמי ככה כדי לרזות״, אבל איך אני יכולה לקבל ולאהוב משהו שהוא כל כך לא אסתטי בעיני? כי גם אני חשבתי שזו סוגיה אסתטית. ואז קיבלתי ״פקס למוח״, שאני לא מפסיקה להודות עליו לאלוהים. זה היה הקשר חדש בין נתונים ישנים, וזו הפצצה.
נתון ישן א׳: בשנת 1999 יצא ביפן לראשונה ספר מהפכני בשם ״מסרים מהמים״ (מאת מאסארו אמוטו, תורגם לעברית ב-2003, ויצא בהוצאת ״רימון - חיים אחרים״). עיקרו בשורה התחתונה, שמים שבירכו אותם, ובדקו אותם תחת מיקרוסקופ עוצמתי, המולקולות שלהם היו ממש שונות ממים שקיללו אותם. אמיתי. עם צילומי מעבדה.
נתון ישן ב׳: ישנו ניסוי מאוד מפורסם עם אורז לבן, שכל אחד יכול לחזור עליו בביתו: מבשלים אורז לבן, ובתום הבישול מחלקים אותו ל-3 צנצנות קטנות פקוקות. על אחת מדבקה ״אורז מבורך״, על אחת מדבקה ״אורז מקולל״, והשלישית, ״אורז שמתעלמים ממנו״. שמים על השיש (לא במקרר), ובכל פעם שנזכרים, מברכים את תכולת הצנצנת, או מקללים אותה, או מתעלמים ממנה - בהתאם למה שכתוב על המדבקה. בתום שבוע, מבחינים בדבר דרמתי: אותו אורז (עם אותו תאריך בישול, מתוך אותו סיר) - זה שבורך נשאר לבן ונקי, וזה שקולל נהיה אפור שחור, עם עובשים. לא זוכרת מה קורה לאורז שמתעלמים ממנו. ואלה המים שבתוך האורז שמגיבים.
נתון ישן ג׳: בממוצע, 60% מגוף האדם הם מים (בהתפלגות שונה מעט בין נשים וגברים).
נתון חדש א׳: בכל פעם שאת עוברת ליד המראה, וגם כשאת לא עוברת לידה, אלא סתם חושבת על עצמך מחשבות שליליות - המים שבתוך הגוף שלך מגיבים כמו האורז לקללות. בום. כי בעודך סבורה שאת כולה ״משפרת את עצמך״ - או שאת ״כנה״, או ״מביעה את טעמך״ - את בעצם מזיקה לעצמך. תזכרי את האורז האפור עם העובשים.
ומאותו הרגע שהבנתי את זה, מילה אחת שלילית לא חשבתי יותר על עצמי. כי הבנתי לא רק ״את המצווה״, אלא ״את טעמי המצווה״, שאפשרו לי לבחור בה. ומאז, זה תמיד: ״מתוקה שלי, נהדרת שלי. את קסם בכל גודל ומצב צבירה. אני אוהבת אותך מלא״. בול כמו שהיינו מתייחסים לתינוק שלנו - שהיינו אוהבים אותו בדיוק אותו הדבר, בכל צורת גוף. המים שבגוף שלי זוכרים (ומגיבים) איזה מחשבות אני חושבת על עצמי. ולמרות האילוף המחשבתי מגיל קטן, אין שום קשר בין ״הישגים״ ל״אהבה״.
ומהרגע שהבנתי את הדבר הענק הזה, וגם העברתי אותו הלאה לאנשים שמשכפלים בהצלחה את הרעיון הזה, כולי שחוחה כבר מרוב טפיחות ההערכה שאני מורידה על כתפיי עצמי. אז יאללה יקירה, תעתיקי. ותעתיקו כולכם - זה עובד.