כל שנה, בכל ארוחת חג, אותו הדבר: תמיד מחדש יהיה את הבנאדם הזה שישאל אותנו את הקושיות המעצבנות, ותמיד מחדש צריך להביא לתמימים חדשים הוראות ניווט. אז הרי הטיפים האפקטיביים ועיקרם תחילה:

״בטן מנירוסטה״

כבר בבית, עוד לפני שיוצאים אל המפגש המשפחתי, מכינים ״בטן מנירוסטה״.

ואיך מכינים "בטן מנירוסטה"? כל שאלה מגעילה וכל מה שאתם חוששים שיקרה, תסכימו לזה מראש שזה יקרה. כי אלמנט הבאסה הכי גדול הוא כשתופסים אותנו ״בהפתעה״. 200 שנה, וכל שנה אותו הדבר. אבל בגלל התקווה שהפעם זה יהיה שונה, אנחנו מופתעים. חלאס, לא מופתעים יותר. כשיש הכנה נפשית מראש לאיזה קושי, הנפש מארגנת עמידות.

והשאלות הרעות (עם התשובות הטובות), הולכות ככה:
* למה את/אתה עדיין בלי חבר/חברה?
* למה את/אתה עדיין לא נשוי/ה?
* למה אין לכם עדיין ילדים?
* מתי כבר תעשו את הילד הבא?

וסידור הראש הנכון לשאלות האלו, הוא קודם כל כאמור, להכין עוד מהבית ״בטן מנירוסטה״. יענו: ״אני מוכנ/ה לשאלה הזו, היא תגיע, וזה בסדר״. ואיך זה יהיה בסדר? פשוט תוותרו על שלב ההיפגעות, והתרצת, והאשמה, וההשפלה, והקורבנות. אתם פשוט תחייכו לשואל/ת ישר בפרצוף, בנועם (והדגש פה הוא על ה״בנועם״), לא בעצבים, לא בלוחמה, לא בנקמה - ואל תענו. גם אם הם יחשבו שלא שמעתם ויחזרו על השאלה וגם אם היא תישאר תלויה באוויר כמו נוד שמסרב להתפוגג, גם אז תחייכו ולא תענו.

כאילו שמישהו שאל אתכם עכשיו שאלה בסינית, ואתם לא מבינים מה נאמר לכם. אתם מחייכים להם את אותו החיוך הנחמד כמו לתייר סיני. אתם רוצים לעזור לו, אבל אתם לא מבינים את השפה. זה מייבש טילים, והם יתפדחו למוות - כמו שמגיע להם.

״אה אני רואה שאתה לא רוצה לענות״ הם ינסו לזנב בכם מהמאסף, וגם על זה תגיבו באותו החיוך הנעים של ״שמיעת הסינית״. וככה תישארו נטועים חזק בתוך עצמכם, בלי שהסומו החברתי הזה - עם עודף החטטנות וחוסר הטקט, יצליח להזיז אתכם מאמצע המעגל של עצמכם.

״למה את/ה לא מתקשר/ת אף פעם?״

שאלה איומה שעושה אותנו מיד אשמים ולא בסדר. ועכשיו, כשאנחנו בתפקיד האשמים, אנחנו צריכים לעבוד קשה בלרצות את זה ששאל, כי ״פשענו נגדו ועשינו לו עבירה״. אז כדי להיות במקום הנכון, כדאי לסדר לעצמנו את הראש.

איך? עם קצת ענווה אלוהית. כי יאללה יאללה, אנחנו לא עד כדי כך חשובים ו״הרי גורל״ לשואלים האלה - שחיסרון הצלצול שלנו עשה להם איזה נזק בחיים. ואחרי שסידרנו את זה, אפשר לענות בנועם, כאילו לא עשו אותנו הרגע אשמים ולא בסדר: ״אם כל כך התגעגעת אליי, נשמה, למה לא פשוט הרמת אליי טלפון? הייתי עונה לך בשמחה״. כי הטלפון, כידוע, זו המצאה דו סטרית.

והתשובה השנייה העוד יותר מייבשת, זה להגיד לשואלים האלה: ״למה לא צלצלתי אליך? וואלה, באמת לא יודע. אבל מה זה משנה, הנה אנחנו מדברים עכשיו, לא?״ ואנד אוף סטורי. וכל זה, בהסתייגות אחת: לא עונים ככה אם השואלים הם סבא או סבתא שלכם. כי לאלה, אתם מתביישים עד קצות העצמות למה באמת לא צלצלתם, ומצלצלים.

ניג׳וסים לפגישות

ואם יתעלקו עליכם קרובים רחוקים וטרחנים, עם יוזמות לפגישות שלא בא לכם עליהן, תגידו להם: ״כן, בשמחה״. וזה, כמובן, אף פעם לא יקרה. ואיך זה לא יקרה אף פעם? כי אתם תיקחו את הטלפון של הנאג׳ ותרשמו: ״מויישה זוכמיר״ (או איך שלא קוראים להם), ולפני השם, אתם תקלידו בחשאי: ״לא לענות״. וחשוב שההוראה תבוא לפני השם, בגלל מגבלות תצוגת מסכים. וזה יהיה שמם אצלכם ברשימת התפוצה, וככה תדעו להתכופף כשמגיעה השיחה שלהם כדי שהיא לא תפגע בכם. וגם לא תהיו סקרנים לענות לשיחה לא מזוהה, כי ככה הם עושים לכם אמבוש.

ולמה אני מציעה את זה? כי לא כל אחד ראוי לכנות שלנו, וכי בתחבולות תעשה לך מלחמה. ובעיניי, זה חיוני לפייד את זה ככה. כי בסוף, הרי זה יגיע למקום הזה, אז למה לא לפני איבוד הזמן והעצבים?

״משפחה שבוחרים״

ואם הגיעו מים עד נפש, לא חובה לשתות את כל קובעת הרעל, כי תמיד ישנה האופציה לחגוג עם חברים אהובים, שאני קוראת להם ״משפחה שבוחרים״, במקום ״זו שמגרילים״. כל אחד מביא לסדר סיר, כדי שהתיק לא ייפול כבד על אף אחד, וחייתה נפשכם.

חג שמח.