"אודטה יקרה", כתבה לי ג"ל. "כ'אימי הווירטואלית' עברת איתי חופשות לידה, נישואים, גירושים ומה לא. קיבלתי ממך כל כך הרבה 'משפרי חיים' ליומיום שאני מיישמת קבוע (אני הכי אוהבת את ההמצאה הזו שלך 'להוסיף אפס למחיר בהנחה' כשאני משלמת במחירי סוף עונה, כדי להבין אם כדאי לי הפריט הזה או לא. אמרת שאם הוא לא שווה לי באלף שקל וירטואליים, הוא לא שווה לי גם במאה, ממשיים. בחיי שעובד לי פצצה). אשמח להערותייך המאירות לגבי ראיון עיתונאי שהוצע לי, ואסביר.

בשיחה עם משרד יחסי הציבור של עמותת 'לתת עתיד' (שמסייעת לנשים יזמיות במצב סוציו אקונומי נמוך להקים עסק), הבנתי שאני צריכה כמובן להתכונן לראיון, ולגבש את עצמי ברמת החשיפה הציבורית של העסק המצליח שהקמתי בעזרת העמותה, וזה מבהיל אותי מאוד. איך לעבור את זה בשלום? איך נכון להתכונן? כי אני מה זה גרועה בשיווק עצמי ובהעמדת עצמי בפרונט. יום נפלא ומאיר. ג"ל".

יקירה, יש לי רק עצה אחת נהדרת בשבילך שתסיר ממך את הבהלת: איטץ נוט אבאוט יו. לא מדובר פה בך, אלא במתנה שיש לך להביא לעולם, ותפרידי הפרדה מוחלטת בין שני הדברים. כי זה נכון שבעולמנו מתגמלים כספית על מקצועיות, אבל התגמול הזה לא מפחית במאומה מערך המתנה שיש לך להביא לעולם. אז כשאת תשווקי, את לא תשווקי שם את עצמך, בעצם, אלא את המתנה (שהיא מילה אחרת לתאר את הכישרון, הכישורים, והידע) שיש לך בידיים. ומה נעשה, שהמתנה הזו הופקדה בידייך, ואת היא זו שמביאה אותה לעולם? ויש מצב שאת מתה מפחד (בלתי מדווח לעצמך) מביקורות רעות שיהיו עלייך. אז בואי נפתח את הנושא הזה.

אולי הנחת העבודה שלך היא שאם את לא "מפורסמת", לא יודעים על קיומך, ואז "הם" לא יכולים לפגוע בך?
ואגב, מי זה ה-"הם" האלה? ולמה את חושבת ש"הם" מסוכנים לך, או שהם יכולים לעשות לך משהו רע פיזית, בתור האישה הבוגרת שאת עכשיו?

להפיץ את האור

תעדכני לעצמך את התיקיות שבמיינד - שאת כבר לא הילדה הקטנה ההיא מפעם, שההישרדות שלה הייתה תלויה ב"הם". לא נכון פה לעשות השלכה מילדותך אל "העולם". ושווה לך לדעת, שאין בעולם הזה משהו, או מישהו, ש-100% מהאנשים יהיו מבסוטים ממנו. אז זה לא נורא בעיני שתתמודדי עם כמה "לא מרוצים" סטטיסטית. יאללה יאללה, אז הם יעבירו עלייך וגם על העסק שלך ביקורת. ביג פאקינג דיל. אני מבטיחה לך מניסיון על עורי, שאת לא תמותי מזה. להיפך, ככה את רק תתקשחי ותצמחי בתוך עצמך.

אל תחפשי את הביקורת "למטרות התקשחות וצמיחה", אבל גם אל תיבהלי ממנה אם היא תבוא. ואל תגידי לי עכשיו: "טוב, לך קל לשאת את זה, כי את כבר שם", מפני שאף אחד לא נולד עם אהבת ביקורת מרושעת, ולא מתרגלים לזה בשום גיל. רק לומדים לא לשאוף אותה לריאות. היא כמו גשם עכור שמכה על זכוכית החלון, אבל הוא לא יכול להיכנס ולהרטיב את הבית. ועוד דבר את לומדת, חד משמעית ובלי יוצא מהכלל: שהפוסל - במומו שלו הוא פוסל, שהביקורת הרעה מספרת סיפור על המבקר - לא עלייך. ואולי תוכלי לקבל השראה מדבריו של הרב קוק שאמר: "צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר. ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין לו נר. וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה, ולהאיר את העולם כולו". את הבנת את זה? "ולגלות את אור הנר ברבים", הוא אמר.

הפעולה הנדרשת כאן מכל אחד היא להפיץ את האור והכישורים שלו ולתת אותם לרבים, ולא להשאיר אותם רק לעצמו. הרי אם מישהו עושה משהו טוב, והוא יודע שהמשהו הזה הוא אכן טוב - למה שלא יהנו מהדבר הטוב הזה שלו כמה שיותר בני אדם? בעיני, זו ממש מצווה להביא כל טוב שאת יכולה להביא (בכל תחום ומקצה) - לכמה שיותר בני אדם. ומכיוון שזו מצווה - שליחי מצווה אינם ניזוקים. ובכל מקרה - אם תתחברי עד הסוף (אבל ממש עד הסוף), לרעיון שכל הדגש פה הוא לא על עצמך, אלא על המתנה שבידייך - כל הפחדים שלך מה"פרסום" ינשרו ממך כמו קליפות יבשות של בצל.