"מה עושים עם החלומות הקטנים שלא מרפים?", שאלה אותי ש"ר מהצפון. "תמיד הייתי המצחיקה של החבר'ה, ואני לא מפסיקה לחלום על עצמי כעל זמרת. אני יוצאת להקה צבאית, יש לי כישרון שירה, וזה בגנים ובדם שלי. טעמתי כבר את חיידק הבמה, והוא היה לי מדהים! אני אם חד הורית לילד צעיר, ולא הייתי מפספסת את האימהות הזו לעולם. אבל האם להקשיב לקולות הלב, גם במחיר שהבן שלי ישלם את המחיר, היות שאני המפרנסת היחידה?".
יקירתי, אל תוותרי על החלום שלך לשיר, כי זה לא עובד ככה שיום אחד את אמא במשרה מלאה, ופתאום את זונחת את הילד שלך, כי תפסת את מקומה של ברברה סטרייסנד. שום דבר לא באמת קורה לנו מאפס למאה. זה "עשרים שנות עבודת פרך, והצלחה", שרק מצטלמת כמו "בין לילה". כי במציאות, יש אמצע ושלבים, שבהם גם את וגם בנך תוכלו להסתגל לשינויים. מתחילים בקטנה, ולפי המציאות, "פותחים ווליום" לקריירה.
אל תשתמשי בילד שלך בתור תירוץ לא ללכת על החלום שלך. כי הדבר הכי חשוב בקריירה (לדעתי) זו לא המטרה, או "היעד" (הוליווד?) - אלא "הנחת הפסים של הרכבת". וברגע שיש פסים, אי אפשר שלא להגיע ליעד. זה, בקשר לקריירה. ובקשר לעניין ה"ילד פלוס קריירה": פעם, חברתי הטובה, ציונה לשם, אמרה לי משהו נהדר בקשר לילדים, ואיך הם לא מפריעים לכלום (אם לא דחוף לנו להשתמש בהם בתור תירוץ ל"למה לא").
זה היה כשרציתי להתגרש מאבי ילדיי, וחששתי איך אסתדר שם "בחוץ" עם הילדים, רק ממשכורת של עיתונאית שהייתה לי אז. "את", היא אמרה לי, "כמו אמא ברווזה. והילדים שלך על הזנב שלך. לאן שאת הולכת, הם הולכים איתך. מה שאת אוכלת, הם אוכלים גם. איפה שאת ישנה - הם ישנים גם. את רק צריכה לדאוג לעצמך לאוכל ולקורת גג. להם כבר יהיה את מה שיש לך", וזה נתן לי אוויר ועשה לי "ריפוי בדימוי" בדקה.
כי פתאום הבנתי כמה זה קל לדאוג רק לבן אדם אחד - לעצמי, ולהם, ברור שכבר יהיה את כל מה שיש לי (וכמובן שתמיד היה להם יותר ממה שהיה לי, אבל זה כבר עניין של הגנים שלי, של "האמא"). אני רק זוכרת את תחושת ההקלה והרווחה שחוויתי. השמיים נפתחו לי והתפוגגה לי תקרת הזכוכית הלוחצת. ואגב, אותו החוק תקף גם לגבי אבות שנלחצים מרמת חיים מטורפת שלדעתם הם "חייבים" לילדים. אז זהו, שהם לא. הם חייבים לילדים שלהם רק את תנאי השירות שיש להם עצמם. אז לכי, ציפור שיר, עלי והצליחי! תעופי על עצמך ועל החלום שלך, תשירי ותרקדי עם החיים - ושתהיה לך הרבה הרבה הצלחה.