״איך אתנהל מול חמשת ילדי המבוגרים (שהם כבר בעלי משפחות משלהם), שלא ממש מתאמצים לתמוך בי ובצד שלי, בכל המצב המתמשך הזה, של הנישואים האיומים שלי עם אביהם?״ התלוננה נ״ש. ״אגב, כבר שנים שכול הילדים מעוניינים שנסיים כבר את הנישואים האלה. כמעט בכל ימי החג האחרון, מצאתי את עצמי לבד. הימים עברו עלי בעצב גדול ובבדידות מעיקה. יש ימים שאף אחד מהם לא מתקשר, שלא לדבר על להגיע, או להתעניין איך אני מרגישה. הבת הגדולה אפילו לא מעוניינת לשמוע מה יש לי להגיד, ומתעלמת לגמרי ממה שקורה ביני ובין אבא שלה.
מאוד מאכזב אותי היחס הקר אלי, ולמה שקורה. כי חינכתי אותם אחרת: לתמוך, להעניק, לעזור אחד לשני וכו'. ואני שואלת, איפה טעיתי? איך זה שאני צריכה להתחנן שיבואו? וכשהם כבר באים, שיישארו קצת. אני מבינה שלכולם יש חיים משלהם ולא ארצה להפריע להם, אבל נראה לי מוגזם להתעלם כך. אף פעם אני לא בטוחה מה נכון לעשות ואיך להתייחס, אז אשמח לשמוע את דעתך".
תראי, יקירתי, אני שומעת הרבה תלונות של הורים לילדים מבוגרים, שמצפים לקבל מהם יותר ממה שהילדים האלה רוצים, יכולים, מעוניינים, או מסוגלים להעניק להם. אבל כלל ראשון של יחסי אנוש טובים, זה לא לצפות מהזולת לתת לנו את מה שהוא לא יכול, או לא רוצה לתת לנו. ויחסי ריצוי הדדיים, לא שייכים להגדרה הזו. ויישום הכלל הזה מול ילדינו, אומר, להפסיק לצפות מהם "שיחזירו לנו". כי אם נתנו להם כדי לקבל בחזרה, זו לא "נתינה", אלא "עסקה" - וכדאי שנקרא לזה בשם הנכון שלה. ואם ה״עסקה״ הזו שעשינו איתם גרועה בעינינו - מותר לנו "לקצץ בנטיעות" מולם, ועדיין לא לצפות. כי כל ציפייה גורמת לנו להתנהל מולם מתוך אכזבה קבועה. או, מה שיותר גרוע: ללכת איתם "על ביצים", מהפחד שאחר כך הם לא יתנו לנו יחס. הם לא נותנים? אז שלא יתנו!
ומה זה "לקצץ בנטיעות"? מגעיל וציני כמו שזה נשמע, זה להפסיק לתת להם כסף ושירותים, מהפחד "לאבד אותם". אני תמיד אומרת שאם הילדים היקרים האלה יכולים לחיות בלי לראות את ההורים, אז שההורים האלה יקחו דוגמה מהם, וילמדו איך חיים מצוין - בול בכמות הפגישות הזו שילדיהם קצבו להם. כי הנשמה של הילדים האלה, לא אמורה להיות יותר יקרה אצל ההורים האלה, מהנשמה של עצמם. אבל, זה אומר, להפסיק לחיות "דרך הילדים". שזה אומר, להשיג לעצמם חיים משל עצמם. ואף פעם זה לא מאוחר לעשות את זה. זה רק סוויץ׳ בחשיבה.
אבל יש עוד כלל ליחסי אנוש טובים, והוא: יחסים חבריים, שמתנהלים מגובה העיניים. וביישום לילדינו: מילים, גווני-קול, או גישת "אני-יודע-יותר-טוב-ממך-מה-טוב-בשבילך", (ובמיוחד כשלא נשאלנו), שלא היינו מעיזים לתת לחברים שלנו - אין לתת אותם גם לילדינו המבוגרים. תבדקי כל באג ותקלה ביחסי הורים וילדים מבוגרים, ותראי שיש פה עברה על אחד, או על שני הכללים האלה.
ולמקרה הספציפי שלך: צר לי שאני לא הולכת ללטף אותך בראש עם תנועת "מיס'טן קטן שלי". כי הבאג הכי גדול שאני שומעת בכל הסיפור שלך, זה הרצון והציפיה שלך שהילדים שלך יהיו השופטים בינך ובין אביהם. ושהם גם יריבו את ריבך מולו. וכשהם לא, כי הסיפור הזה כבר בטח יצא להם מכל החורים, את מאוכזבת מהם.
את שואלת אותי למה ילדייך המבוגרים ממעטים להיות בקרבתך? לדעתי, (ותזכרי שביקשת אותה), זה בגלל שאת ובעלך "כבר שנים ככה". וכמה, לדעתך, ילדייך יכולים לספוג את התקליט המקולקל הזה של הצרות שלכם? אז הם נאטמים, כדי להציל לעצמם את השפיות. כי יש להם חיים משל עצמם, והם לא אשמים בכך שאין לך חיים משל עצמך, ושעשית מהם ומאביהם, את מרכז הקיום (המאכזב) שלך.
חייהם מספיק כבדים להם לניהול, גם בלי שתצפי מהם שהם יכילו אותך, ויעשו לך "נעים בתלתלים". את רוצה שיחות ופגישות איתם? חייגי ו/או סעי אליהם, בלי חשבונות. כי מה שאת עושה עם ההמתנות האלה שלך בבית, לכל החמש אליהו הנביא האלה שלא מגיעים, (חוץ מלייצר אותם "לא בסדר" בקבע), זה רק מבחני ערך מיותרים לעצמך. ("אם הייתי אהובה/שווה, הם כבר היו מתקשרים/באים").
ועוד לא דיברנו על גישת הקורבנות שלך. כי הקורבן יסבול שנים על שנים מחיים קשים ואיומים, כוווווולם יתעמרו בו, ויעשו לו עוולות, אבל הפרס שלו על הקורבנות הזו, הוא פטור גורף מאחריות ומאשמה. "לא אשם אדוני השופט - זה לא אני - זה הוא", (או היא, או הם, או המצב, או הנסיבות). שזה, בעצם, להישאר ילד אינפנטילי בתוך אריזה של מבוגר. ועוד לא דיברנו על הייסורים הבלתי נגמרים האלה שלך, ומחלת התרצת (לתרץ לעצמך למה את צריכה לשאת את הייסורים הבלתי נגמרים האלה שלך), שמחזירה את הילדים שלך לכור מחצבתם החולה, שממנו הם ברחו הכי רחוק שהם יכולים. זה למה, אישה יקרה.
ומה בתכלס? "מטוב לא בורחים", וטיפה של דבש, תמיד תמשוך אלייך יותר זבובים מקילו חומר הדברה. אז במקום להתלות עליהם כבד, עם ציפייה לכך שהם יתנו, יתעניינו, יתמכו, יבואו, ישהו (שמה לעשות, כרגע, אלה דברים מאוד לא נעימים מבחינתם, כי ככה ייצרת ביניכם את הדינאמיקה), תשני את את כיוון התנופה של הגלגל. וותרי על כל הציפיות שלך מהם, (ו"ציפיות" - זה כל מה שלדעתך הם אמורים להיות, ו/או לעשות), ותני למציאות להיות את מה שהיא. את תייצרי ככה מצב חדש של נפרדות מבורכת ביניכם, כי "שפת הקרבה" שלכם, כרגע, זה לעשות רע האחד לשני.
ואל תיבהלי אם בהתחלה זה ירגיש לך כמו סוג של ריחוק וזרות, בינך ובין ילדייך. כי זה ממש בסדר שתתחילי להתבונן בילדייך כמו בזרים. זרים - אבל מקסימים. כי במובן מסוים, את באמת לא מכירה אותם. וכשאתם כבר נפגשים, אל תדברי איתם (אפילו לא מילה אחת!) על מצב נישואייך. ואם לא נשאלת, או לא התבקשת לכך במפורש, אל תפילי להם על הראש עצות ואבחנות מניסיונך כי רב הוא. ואם הם יבקשו ממך עזרה - אז תני/עשי, אבל רק אם זה בכיף שלך לתת או לעזור.
אני מבינה שאין לך עדיין מדפים בראש לתת ולעזור לילדייך "רק אם זה בכייף שלך". אין דבר. גם אלף צעדים מתחילים בצעד אחד. ואם הם לא רוצים ממך איזה דבר, אל "תעבירי זקנות בכוח את הכביש", כמאמר הבדיחה על הצופה הצעיר שהיה עושה ככה, רק כדי לצאת "בחור טוב". את רוצה יחסים טובים איתם? תיצרי איתם נעימות חדשה.
ועזבי אותך עכשיו מהקלישאה הזו ש"אב אחד יכול לפרנס שבעה ילדים, אבל שבעה ילדים לא יכולים לפרנס אב אחד". כי אם כול הילדים האלה לא מסכימים לפרנס אותו, אז האבא הזה עשה שם משהו מאוד לא נכון, כדי להרוויח מהם את היחס הזה. וקודם כל, זה לא "לספור" את עצמו, ולתת לילדים האלה הרבה מדי, בלי שום מידתיות והדדיות. והנה לך כל התורה שביקשת על רגל אחת: אם אנחנו לא נכבד את עצמנו, אף אחד לא יעשה זאת, מפני שאנחנו אלה המלמדים את האחרים איך לנהוג בנו - דרך גבולות שאנחנו שמים להם, או לא. לאף אחד לא מגיע לחיות בבדידות (ועוד בתוך קשר), אבל את הכלא האישי הזה, יקירה, ניתן לפתוח אך ורק מבפנים.