"אני כל הזמן משתוקקת לאהבה ולגילויי חיבה מבעלי", התלוננה לי ט"מ מירושלים. "והוא, כנראה, למישהי שמשחקת משחקים של 'מרחק'. נמאס לי! נמאס לי לחיות עם הלשון בחוץ, ולהתגעגע ליותר מילים ושיחות ממנו. אנחנו כל הזמן בדרמה, בעליות ונפילות סביב הנושא הזה. אוף! למה החיים הרגשיים צריכים להיות כל כך קשים? אולי אני צריכה יותר ממה שנורמלי לתת? ואולי בכלל לא קיימת אהבה כזו כמו שאני רוצה?".

אישה יקרה, הבעיה (כמו שאני רואה אותה מהבחוץ), היא, שחסרה לך אינפורמציה חשובה: שבחיים צריך להתעייף וללמוד כל בנאדם לחוד, מה הכמות הנכונה של תשומת הלב המתאימה לו, ומה הכמות החונקת, המעיקה, המטרחנת, המטביעה אותו, עד שהוא חייב לברוח מזה על נפשו. ובמקרה שלכם: הוא בורח ממך אל תוך עצמו ומסתגר שם. וכל הטרגדיות ביחסים מתחילות, כשבני אדם מתעקשים להאכיל את הזולת בכמויות תשומת הלב הנכונות להם עצמם. ואיך יודעים "מה הכמות הנכונה לזולת"?

פשוט מתבוננים מה הכמות שהם נותנים לנו לאורך תקופה - וזו הכמות המדויקת שהם יכולים לשאת ולהכיל. זה לא אומר שהכמות הזו (תהיה אשר תהיה) חייבת להתאים לנו - אבל זהו נתון מדויק על הזולת, (בכל דינמיקה שאותה בוחנים), וכאמור, לאורך תקופה.

לא שופטים דג לפי כישורי הטיפוס שלו על עץ, יקירתי. אבל את כל הזמן שופטת ככה את ה"דג" הזה, בעלך. ולפי ההבנה הפשוטה הזו, זה לא: "הוא רע ולא אוהב אותי". אז מה כן? הוא אוהב אותך, אבל יש הבדלים בגודל "הקיבה הרומנטית" שלכם, ובצורת הביטוי של האהבה הזו. שזה אישיו נוסף, שנגזר מהקודם. כי בדברים האלה, כמות תשומת הלב שבני אדם מסוגלים להכיל (בנקודת זמן מסוימת, ובדינמיקת יחסים מסוימת), היא כמו צבע עיניהם: זהו נתון! לא הוא אשם, ולא את אשמה.

אישה עצובה יושבת על מיטה
אילוסטרציה | אילוסטרציה: kateafter | Shutterstock.com

אלה רק הבדלי המזג ביניכם שיוצרים את הבעיה. ואם את לא רוצה אותו במקום שהוא נחנק, בורח ממך ועושה לך ג'סטות של חסימה ("הוא קר אלי") - את תתאפקי מלתת לו את כל כמויות תשומת הלב האלה, המתאימות לך, לא לו. כי אם את רוצה קשר טוב עם הזולת, את צריכה ממש לראות את הזולת הזה ואת כמות צרכיו. ולא רק את עצמך ואת כמות צרכייך, וגם להפיל את כל כמות צרכייך הזו, על הכתפיים הצרות שלו/ה (וזה נכון לגבי שני המינים, כמובן).

וכל הבאג, וכל אבי אבות הסבל, הוא, שמזהים את ההבדלים האלה ישר מההתחלה (ומזהים אותם!) ובכל זאת קופצים ראש לתוך הקשר הזה, מכל מיני סיבות לא מודעות. לא ניגע בכולן, אבל הרבה מדי פעמים, המתוסכלים האלה, ממש מארגנים לעצמם בני זוג מתסכלים - בתור "המחלה הכרונית שלהם". כזו שלא מתים ממנה, אבל מייצרת לבעליה המון ענין ו"חיים" סביבה. מין פטנט שכזה נגד השעמום הקיומי.

הפרטנר הממאן מלוהק על ידי הסובלים האלה לתפקיד "ממלא התוכן והעניין העיקרי בחייהם", בדיוק בגלל שהוא מתסכל אותם, ולא נותן להם את כמות ואת צורת תשומת הלב שהם זקוקה לה, וככה "הפרנסה שלהם (בדרמה) מובטחת" עד קץ הדורות. הילדים בסדר, העבודה בסדר, הפרנסה בסדר, אז בואו נחרב קצת משהו שיהיה מעניין. סלסול נוסף לסיבה הקודמת, הוא, שהמתוסכלים האלה מככבים בסרט פנימי, שבו הם "קורבן האהבה הסובל" מתוך רומן רוסי גדול מהחיים. פיצוי לחיים הקטנים והבלתי נסבלים בעיניהם, שהם מנהלים במציאות. הם אמנם משלמים על כך בסבל רב, אבל איזה חיי נפש מעניינים ומרתקים יש להם! הבחוץ שלהם משעמם תחת - אבל הבפנים? וואו! איזה אקשן בלתי פוסק! עליות! וירידות! וסבל! והקלה בסבל! וכעס, ומחלות של כעס, והאשמה, וטינה, והתפייסות! אין להם רגע דל - וזה - עוד בלי לצאת מהבית. ואם לא עליהם הבדיחה - זה יכול היה להיות אפילו עוד יותר מצחיק.

הם לא יוצאים מהסרט הזה, מפני שכמו מכורים לסמים, הם מאוהבים בו יותר מהכול. ממש בקטע זהותי סודי. קשה להם להאמין שזה הסיפור הפנימי שלהם, כי הוא נישמע מטומטם, ומי יבחר לעצמו סיפור פנימי מטומטם? אז הרי החדשות ועיקרן תחילה: המיינד המתוחכם הזה שלנו, כמובן. הוא יגרום לנו להתנהגויות מאוד לא הגיוניות - שבשבילו הן דווקא כן, כאלו. מאוד. העיקר שהוא יחיה בגבולות ה"פקודה" שלו.

ו"אמונה" - או "סרט פנימי", או "סיפור פנימי" - בשביל המיינד שלנו - זו "פקודה". כשנשנה לעצמנו את הסרט הזה (בכל תחום ומקצה) - נשנה לעצמנו את ״הפקודה״, שזה את החיים. חס ושלום מלחשוב שתמיד, ואצל כולם, זה ככה. אבל הרבה מאוד פעמים, ואצל רבים מדי, זה כן ככה. ובחזרה לבעיה המעשית שלך, יקירתי.

אין לי ספק שהסבל הכי גדול שלך מגיע מהרעיון ש"אם הוא רק היה משקיע טיפה יותר מאמץ" (כמו שהוא משקיע בזרים, לדעתך), הכול היה אחרת. אבל זו השוואה לא נכונה. כי זרים, בניגוד לך, מסתפקים בכל כמות של יחס שהם מקבלים ממנו. ואין להם שום ציפיות ממנו ל"ג'סטות של חום ואהבה" שהוא לא אוהב להביע - ובטח לא לפי הזמנה. והם לא מלבישים עליו את כותונת הכפייה הזו של ה"אתה לא בסדר", אם הוא לא נותן להם את זה. ואיתם זה נטול מאמץ, ללא עול, וגם תחום בזמן.

עדיין את רוצה להשוות את עצמך לזרים האלה? וגם, פליז אל תביאי לי את: "אבל בהתחלה הוא היה שונה". כי בהתחלה - גם את "היית שונה". ואם זה ינחם אותך במשהו: הסבל והמועקה שלו מהרפרוף העודף והבלתי פוסק הזה שלך סביבו, הוא בדיוק, אבל בדיוק בול כמו זה שלך, מהחסר שלו! כי זה מאוד לא נעים שחונים לך על וריד הצוואר עם דרישות בלתי פוסקות ל"צומי", רק בגלל שבא לך אותו פינקט ממנו, ופינקט בטיימינגים הכי גרועים לו, שכל תפקידם להוציא ממנו את הסירוב.

אמנם, באופן לא מודע לך - אבל זו המטרה הסמויה שלך, למרות מה שאת מספרת לעצמך. כי כשיש פער בין המילים למעשים, מסתכלים רק על המעשים. כי האמת, יקירתי, היא ברגליים. יענו, בפעולות שהבנאדם עושה. אז למה לך להעיק על בעלך עם התחינות הבלתי פוסקות האלו לחום שלא מגיע, כשאת יודעת (מ-200 שנים ביחד!) שהכעסים והניג'וסים האלה שלך לא מביאים לך את התוצאות המקוות? ניסית 1,000 שנה בכוח, ולא עבד לך. מה דעתך שתעשי כבר פעולה שונה?

"ולמה שאני אעשה את הפעולה השונה?!", אני כבר שומעת אותך מתקוממת, "שהוא יעשה אותה!", אבל יפה שלי: אין לך גישה אליו, אלא רק אל עצמך. ואת לא זקוקה לו, כדי להפסיק לסבול. את זקוקה רק לעצמך. זה למה.

ועכשיו, ל"טכנולוגיה": אי אפשר להאיץ את הנפש. שזה אומר, שרק כשתהיי בשלה, זאת אומרת כשיימאס לך מכל התסריט הלעוס הזה - (ובמילה "יימאס", אני מתכוונת ל"ישעמם") - תוכלי לעשות שינוי. ובמסגרת ״הפעולה השונה״, (שתביא לך את השינוי), תחליטי שמעכשיו, את מכריזה עליו בתוך הלב שלך כעל זר חביב, שיקבל ממך רק את אותה תשומת הלב שהוא מעניק לך. ואת לא תעשי את זה ברע, או בהתרסה, אלא ברגיל ובשוטפת.

כי מי שלא נותן - לא מקבל. לא מתגמלים התנהגות רעה (רעה בעינינו), עם פרסים. פשוט מתעלמים ממנה. ולחילופין, כשהוא כן עושה לך מחווה חביב, אל תפצחי בפסדובלה סוער סביבו, כמו שאת רגילה. תתגמלי אותו רק עם חיוך זוהר. וזה הכול.

גבר ואישה רבים ברחוב
אילוסטרציה | אילוסטרציה: kateafter | Shutterstock.com

תהיי קצת "אסופה" אל עצמך. אל תתפזרי כמו כלבון שמשתגע משמחה על כך שבעליו הגיע הביתה. תורידי אותו כבר מהכן הגבוה המטורף הזה ששמת אותו שם בתוך המיינד שלך. וכל מה שכדאי לך לעשות כדי להפסיק להיות בצד הרודף, (ולגרום לו להיות קצת יותר בצד הזה), זה להפסיק לרדוף אחריו. והתרגום המעשי? להשקיע על עצמך את כל תשומת הלב שהיית רגילה להשקיע בו, ולעשות את זה מכל הלב, ובצורה אותנטית. ככה תוכלי להיות פרטנרית שלא לוחצת. כזו שיש לה חיים מלאי עניין מתוך עצמה - בלי קשר אליו - וככה יש מצב שהיכולת שלו בתחום הזה תגדל. כי אם תעשי תמיד 80% מהדרך אליו - את תאפשרי לו לעשות רק 20% מהדרך אלייך. הוא לא יוכל לעשות אל הכיוון שלך יותר מזה.  עניין של מתמטיקה פשוטה. ובכל מקרה, יש יציאה לחופשי מהתסריט הכואב הזה שלך, ובלי גט - שרק יחליף לך את השחקנים בתוך אותו המחזה, אם לא תעשי עם עצמך עבודה פנימית.

ואני כבר מכינה אותך לבאות: כשתשומת הלב שלך תנדוד ממנו בחזרה אליך, בהתחלה זה ירגיש לך כאילו שאת רווקה, ו"לבד", בעודך נשואה. וזה יהיה לך לא קל. כי "בשביל מה התחתנתי?", את תשאלי את עצמך, "בשביל להיות לבד?". אבל בתכל'ס, בתחושות שלך, את בין כה וכה לבד. והביחד המיוחל - הוא רק בתיקוות ובחלויימעס. אז במבחן המציאות, מה בדיוק יש לך להפסיד? לתפיסתי, את כבר כל כך מעורבבת בו לא בריא, שקצת נפרדות פה (שאצלך תתפרש כ"לבד"), היא פשוט חיונית לך.

ואת כל כך מעורבבת בו, בדיוק כדי לא להרגיש את ה"לבד" הזה לשתי דקות בנצח. אז תהפכי בחזרה את הפלאגים ההפוכים שלך במוח: בכל פעם שתרגישי "לבד", (שזה דבר רע בעינייך), תביני שאת בעצם ב"נפרדות מבורכת", שעבורך, היא דבר חיוני!

אם תעשי זאת, בהתחלה, הוא יחווה הקלה, ויהיה נדמה לך שזה "לא פועל". אבל אם רק תמשיכי בזה (לכל חייך!) את תראי את השינוי. כי הוא יהיה שונה איתך, ובאופן אותנטי, רק כשאת תהיי שונה איתו, ובאופן אותנטי. וכדי שתקבלי תמריץ, הנה לך הגדרה אחרת ל"משחקים" האלה, שאת כל כך מתעבת. זה לא: "אני בנאדם אמיתי, שלא רוצה לשחק משחקים", זה: "אני עצלנית, שרוצה שיקרה לי שינוי בחיים שלי - בלי שאטרח לעשות משהו שונה בחיים שלי". ועל זה, אני תמיד אומרת: יא, בייבי, מחלקת פנטזיות - קומה ב'. לתשומת ליבך, בזמנך הפנוי.