"איך נחזיר את האמון שלנו בזולת?", שואלים אותי הרבה אנשים שנעקצו רומנטית או כספית. תשמעו, לפני כמה שנים התארחתי אצל פרופ' יורם יובל בתוכניתו המופלאה "שיחת נפש", ויצא לי לדבר שם על דברים אישיים – כי זו המהות של התוכנית.
היא שודרה מאז בהרבה מאוד שידורים חוזרים, ומה שיצא מזה, זה שאנשים שראו אותה לראשונה, שלחו לי מסרים וחיבוקים מנחמים, כאילו שסיפור חיי הלא פשוט קרה לי הרגע - רק בגלל שהרגע הם שמעו את הסיפור. וזה נחווה לי כמו ניחומים על מכה שחטפתי בגיל שנתיים. טוב מה עכשיו ניחומים על המכה ההיא? אני הרי כבר כל כך הרבה שנים אחרי! וכשדיברתי אצלו, זה כבר היה ממקום כל כך שלם ומפויס עם עצמי. אבל זו טבעה של הטלוויזיה: היא משמרת קפסולה טריה בזמן, גם אם הקפסולה הזו בושלה לפני שנים.
טוב, צחוק בצד, אבל מבחינתי, התוכנית הזו הייתה הזדמנות חשובה לספר לנשים (ולגברים) איך משקמים אמון בבני אדם, למרות כוויה איומה. כי מקובל לחשוב שאחרי שהאמון הזה נסדק - כמעט בלתי אפשרי לשקם אמון זה, קל וחומר "להתאהב מחדש". ובדיוק על זה אני רוצה להתעכב.
כי חלק מההצלחה שלנו לצלוח מצבים לא פשוטים בחיינו, היא ההגדרה שלהם בעינינו. ואם מצב יוגדר כ"קשה", או כ"בלתי אפשרי לנצח אותו", הוא אכן יהיה כזה. ומה שאני מציעה, זה תמיד למזער את הצרות. ואיך ממזערים אותן? עם פרופורציות. כי תמיד יש משהו שיכול היה להיות יותר נורא, והוא לא קרה.
ואחרי זה, הנה רעיון מיליון הדולר, הפלא השיקומי שלמדתי אותו על בשרי: אם אתה לומד לסמוך על עצמך - וזו נקודת המפתח הענקית - אתה לא צריך ללמוד "לסמוך על הזולת". זה הרעיון שמנטרל את כל הבעייתיות מתוך האישיו הזה.
זה לא אומר שלא יבואו לך נבלייעס אל מיפתן דלתך, אבל זה כן אומר שאתה תסמוך על עצמך שתדע לנפות אותם, ולא תסכים לעשות איתם קשר. וגם אם כן עשית איתם קשר - בניגוד לילדותך - שאז הרעו לך ולא יכולת לקום וללכת, עכשיו כשאתה גדול ומבוגר, אתה כן יכול לקום וללכת. ותחנה אחת של חרא, שבסופה תפרוש (פיזית, ברגליים!), לא תהרוג אותך. זו כולה תחנה אחת - ואתה יכול לסבסד אותה לעצמך.
ואיך תדע לא להיכנס לאיזו אינטראקציה, או קשר, או עסקה? ואם כבר כן ניכנסת - איך תדע שעליך לשים שם גבולות ברורים, או לפרוש ממנה לאלתר? גיליתי שיש לזה סימן מאוד בדוק - שפעם לא הייתי מקשיבה לו. והסימן הזה הוא הכיווץ הקטן בבטן. הוא תמיד מופיע כשאנחנו חשים במשהו לא טוב ולא תקין, או כשמישהו פוגע בנו, מעליב אותנו, או אומר לנו איזו מילה לא במקום, וגם מכחיש את זה.
קורה שם בבטן שלנו איזה "פלוק", איזה "טיק" קטנצ'יק כזה, שאנחנו מלמדים את עצמנו להתעלם ממנו, בגלל כל מיני נימוקים שכלתניים שמביאים לנו, כמו: "אוי, אתה לא מבין הומור?", או, "מה את רגישה כל כך? את פשוט רגישה מדי, ועושה פיל מזבוב". וכאלה. וכל המשפטים האלה הם, כמובן, לשלשת, שאיתה מנסים "לחפוף לנו את המוח", כדי שנאפשר לאנשים להמשיך להתעלל בנו בסמוי.
אז לא לעבור על זה לסדר היום. לא "להעביר אותה" בגדולת נפש, אלא לעצור שם בחריקת בלמים. כי ה"פרפר" הזה בבטן, הוא הדבר הכי טוב מבחינה הישרדותית לחיים שלנו. הוא אומר לנו: "תבדוק עוד פעם, בבקשה". הכיווץ הזה (הידוע גם בשם "אינטואיציה"), הוא יותר חכם מאיתנו, וגם המדע כבר מתחיל לפרק אותו בכלים מדעיים, וכבר יש על זה מחקרים.
סיפר פרופ' יורם יובל: "הכיווץ הקטן הזה בבטן הוא תוצאה של הפעלת מערכת העצבים האוטונומית. זהו חלק מאוד מאוד קדום מהמוח שלנו, והמטרה שלו היא להכין את הגוף לפעולה או למלחמה. כי כאשר אנחנו חווים איום או סכנה בחלק הלא מודע של הנפש, והאיום הזה לא חדר למודע שלנו מכל מיני סיבות - החלק הלא מודע שלנו עדיין חש בדבר הזה, ומגיב לזה בצורה נורמאלית. ומה שאנחנו קולטים במודע (כשאנחנו לא קולטים בו את כל השאר), זה רק את הכיווץ הזה בבטן. הסימן היחיד שיצוץ לנו בחלק המודע, זה הכיווץ הזה".
ופה הוא סיפר על ניסוי מרתק: נתנו לאנשים להמר בסכומים קטנים על כמה חפיסות קלפים. הם היו מושכים קלף, ולפעמים היו מרוויחים קצת, ולפעמים מפסידים קצת. היו שם הרבה קלפים, ולא היה סיכוי למישהו מהנבדקים לשנן לעצמו איזה קלפים יש בכל חפיסה. אבל הייתה שם חפיסה אחת שהייתה יותר מוצלחת מהאחרות, ואחת פחות מוצלחת. נתנו להם לשחק בשתי החפיסות, ואז ביקשו מהם לשחק עוד פעם: "איזו חפיסה אתם רוצים?" שאלו אותם. ואנשים - למרות שלא הייתה להם שום דרך לזכור את הקלפים שהם משכו, בדרך כלל בחרו לפי החוש בחפיסה ה"נכונה" (המוצלחת יותר).
אבל בחציו השני של הניסוי, למחצית מהאנשים הם נתנו כדור סוכר (כדור "אין בו" – פלצבו), ולמחצית האנשים הם נתנו תרופה מאוד פשוטה נגד לחץ דם שנקראת "דרלין", שחוסמת את המערכת האוטונומית. זו תרופה שרופאי משפחה וקרדיולוגים משתמשים בה כדי להאט את קצב הלב. זאת אומרת, שלצורך העניין, האינטואיציה שמגיעה מהמערכת האוטונומית (שהכדור הזה מדכא), לא עבדה להם. והאנשים האלה פספסו את החפיסה ה"טובה".
זה לא היה כדור מרדים, מסמם, פסיכיאטרי או משכר. אבל הוא חסם להם את החלק הזה של האינטואיציה - שמשם מגיע הכיווץ המזהיר הזה בבטן. וכשנחסמה ההפעלה של המערכת האוטונומית, אנשים איבדו את האינטואיציה שלהם. ואם בודקים לאחור, הפאקים הכי גדולים של חיינו קרו לנו, כי לא סמכנו על עצמנו, מכל מיני סיבות "הגיוניות ושכלתניות".
לא הקשבנו לפרפר הזה בבטן, שהבהב עם כל רמזור אדום שהבחנו בו, ובכל זאת עברנו אותו בעצימת עיניים. "אוי", אומר השכל המודאג "מה אעשה אם יבוא אלי בנאדם כזה או אחר? איך אדע להיזהר?", בדיוק ככה: עם ההקשבה העצמית הזו לבטן שלנו. גם אם מבחוץ זה יצטלם לכולם כ"טעות" או כ"פספוס הזדמנות". וזה אחד המסרים הכי גדולים שאני יכולה לתת לאנשים: תקשיבו לבטן שלכן, לעולם תקשיבו לה.
ואיך נדע להבדיל בין פחד והיסטריה, לבין "תחושת בטן" שהיא אמיתית? פשוט. פחד והיסטריה הם תמיד "גדולים מהחיים", וצועקים לנו בקול גדול. תחושת בטן היא קטנה, עדינה, ו"נו ביגי" כזו. היא מין דיווח פנימי שקט, בגודל הבנאדם. ולכן דווקא לקול הקטן הזה יש להקשיב.