השחקן חיים זנאתי גילם לא פעם עבריינים וטיפוסים מפוקפקים מאוד. על קצה המזלג מתפקידיו הרבים והזכורים בטלוויזיה ובקולנוע: האסיר יהודה קורדובה ב"זינזאנה", דובר ב"הבורר", באבא שאול ב"ג'ודה", אבנר בסרט הקולנוע "המשגיחים" ומיקי מכלוף בסרט "אבינו".

כשגילה כי התקבל לתפקיד רחמים ב"ישמח חתני" (פרק חדש הערב, ראשון, אחרי החדשות בערוץ 12) - עובד עירייה ואיש משפחה מסור וטוב לב, שיעשה הכל למען אשתו אורה וחבריו הטובים ניסן ואהרון - זה ממש לא היה מובן מאליו עבורו.

"זה אומץ של מלהקים ובמאים", מחמיא זנאתי ומסביר, "בארץ תמיד מקטלגים אותנו השחקנים לטייפקאסט - ולפעמים אנחנו נשבים בדבר הזה. לא כי אנחנו רוצים, אלא כי ככה רואים אותנו. כשחושבים מחוץ לקופסה ומסתכלים קצת מעבר, אפשר להוציא מאיתנו גם דברים אחרים ממה שקיטלגו אותנו. אני יודע לעשות עוד הרבה דמויות חוץ מאשר עבריינים ושוטרים, רק צריך לתת את ההזדמנות".

"אני לא מאוד שונה מרחמים, יש בינינו נקודות דמיון רבות", הוא מתאר, "אני נשוי לאישה דתיה עם כיסוי ראש, שומר שבת, מניח תפילין ובבית אנחנו עושים קידוש והולכים לבית כנסת. החיים של רחמים קרובים מאוד לאלו שלי".

בסדרה, אשתו של רחמים, אורה (שרונה אלימלך), רצה לפוליטיקה ומתמודדת בבחירות למועצת העיר ירושלים. יש גברים שהמהלך הזה היה אולי מאיים עליהם קצת, אבל רחמים כמו רחמים, מפרגן מכל הלב. "בהתחלה רחמים רוצה להניא את אורה מזה ולהרחיק אותה מהעירייה", אומר זנאתי, "יש בעירייה כרישים, אנשים שלא רואים ממטר. הוא יודע מה זו פוליטיקה - כל האמצעים שם כשרים. הוא מנסה להגן ולשמור עליה".

חיים זנאתי והרצל טובי (צילום: מתוך "ישמח חתני", קשת 12)
"אני יודע לעשות עוד הרבה דמויות חוץ מאשר עבריינים ושוטרים, רק צריך לתת את ההזדמנות". חיים זנאתי | צילום: מתוך "ישמח חתני", קשת 12

"אחר כך, כשהוא מבין שאורה רצינית ושגמלה בליבה ההחלטה ללכת על זה - הוא מתרצה. הוא מבין שהיא לא עושה את זה כדי לדאוג לעצמה, אלא כדי לדאוג לאחרים. היא עושה את זה בעל כורחה".

וכשצריך הוא פותח לא רק את הלב - אלא גם את הכיס.
"כשישבתי בבית וצפיתי בסצינה בבנק, כשרחמים מעביר לניסן כסף, היו לי דמעות בעיניים. אנשים שפגשו אותי ברחוב אחר כך אמרו לי, 'בוא'נה, היו לי דמעות בסצינה הזאת'. רחמים עשה את זה ממקום אמיתי, בלי ציפייה לקבל בחזרה. ניתנה לו הזכות לתת, והנתינה הזאת מרחיבה את הלב. אני תמיד חושב על מה מרגישים זה שנותן את המתנה וזה שמקבל אותה. זה שמקבל נבוך וליבו מתכווץ, וזה שנותן - ליבו מתרחב".

למה לדעתך הסצינה הזאת נגעה ברבים כל כך?
"כי זה חסר לנו בארץ. הערבות ההדדית שהייתה פעם, כשמישהו במצוקה וארבעה-חמישה שכנים קופצים עליו בשביל לעזור, היום זה קצת הלך לאיבוד עם המגדלים ואלה שיושבים למעלה. כל אחד דואג לצלחת שלו ולבעיות שלו, ולא חסרות בעיות בארץ. אנשים מתחברים ל'ישמח חתני' כי חסרה להם התמימות, הפשטות, הרצון לעזור, הכבוד הדדי. זה משהו שאיבדנו. לייצר מחלוקת זה הכי קל".

החברות ביניכם, הקאסט, מורגשת גם מאחורי הקלעים?
"יש בין כולנו חיבור מדהים, אנחנו באמת מרגישים כמו קהילה. אני אוהב כל אחד ואחת מהקאסט ומעריך את הכישרון שלהם. שלומית נחמה כותבת מהמם והיא חיברה את כולנו שוב, שמחתי על זה מאוד. על הסט הייתה אווירת פאן וכולם היו מאוד מגוייסים לעניין. אנחנו תומכים ועוזרים אחד לשני, ממש כמו משפחה. אני יודע שאם יום אחד אכתוב בקבוצת הוואטסאפ שלנו שאני צריך משהו, מיד כולם ירתמו".

חיים זנאתי (צילום: מתוך "ישמח חתני", קשת 12)
"אנשים מתחברים ל'ישמח חתני' כי חסרה להם התמימות, הפשטות, הכבוד הדדי. זה משהו שאיבדנו". חיים זנאתי | צילום: מתוך "ישמח חתני", קשת 12

"עם ישראל הלך במדבר 40 שנה כדי להגיע לארץ המובטחת. אני הלכתי 41"

זנאתי, אשדודי במקור שמתגורר כיום בתל אביב, נישא לרוני חן כשהיה בן 41. הוא הפך לאבא בפעם הראשונה בגיל 45. "כשהתחתנתי עם רוני קיבלתי את יונתן. הוא היה אז בן שמונה - היום הוא בן 20. בגיל 45 הגיעה תמר מזל, ובגיל 50 יעל אסתר. אני תמיד אומר לאשתי - חבל שלא התחתנו קודם", הוא מחייך.

"עם ישראל הלכו במדבר 40 שנה כדי להגיע לארץ המובטחת. אני הלכתי 41 שנה", הוא צוחק, "אני מודה לקדוש ברוך הוא על התא המשפחתי המבין והמכיל הזה, אני נמצא במקום של הודיה ושמחה. להיות הורה זה דבר אחראי מאוד, אתה מגדל נשמות, מטפח אותן ותמיד רוצה את הטוב בשבילן. זאת מתנה".

יש יתרון בלהפוך לאבא בגיל מאוחר יחסית?
"כדי לנהוג צריך ללמוד נהיגה, כדי להטיס צריך ללמוד טיסה וכדי להיות חקלאי צריך ללמוד חקלאות. אין לימודים איך להיות הורה, הלמידה היא תוך כדי תנועה. אנחנו לא נולדים הורים, כולנו טועים, אבל לפעמים כדאי שאנשים שהופכים להיות הורים, ילמדו איזה משהו או שניים לפני - כמו מה חשוב באמת, מה זה סבלנות ואורך רוח, מה זה חיבוק, נשיקה, מילה טובה. אלה דברים שבונים לילדים עולם טוב יותר".

ממש כמו שהאבהות באה לו טבעי והלכה ורק השתכללה עם הזמן, גם משחק הוא לא למד מעולם בצורה מסודרת. "לא רציתי להיות שחקן, חלמתי להיות נהג משאית כמו אבא שלי זכרונו לברכה", מגלה זנאתי, "החיים הובילו אותי לזה. בהתחלה כשהיו שואלים אותי איפה למדתי משחק הייתי נבוך מזה כי לא למדתי שלוש שנים בבית ספר למשחק, אבל אחר כך הבנתי שיש כאלה שלומדים את הדרך ויש כאלה שבדרך לומדים".

"התייעצתי פעם עם יהודה בארקן האם ללכת ללמוד משחק או לא. הוא אמר לי, 'אתה לא יכול ללמוד את זה - או שיש לך את זה או שאין לך את זה'. אפשר לפתח את הכישרון, אבל ללמוד משהו שאין לך אותו? אתה לא יכול".

בדיעבד, אתה שמח שהתגלגלת דווקא למשחק?
"במקצוע הזה אני משמח אנשים - ואת זה אני אוהב. המהות שלנו כשחקנים זה לגרום לאנשים לשמוח, לצחוק ולשכוח לרגע את הדברים התפלים בחיים. עם זאת, יש בתחום הזה חוסר יציבות וחוסר הערכה כלכלית. שחקנים נלחמים על החיים שלהם יום יום, כי אנחנו לא מתוגמלים כמו שהיינו צריכים להיות מתוגמלים. אני מאמין שאם ההערכה הכלכלית תהיה כמו זו המקצועית והאומנותית, אנשים יחיו פה יותר ברווחה".

חיים זנאתי (צילום: מתוך "ישמח חתני", קשת 12)
"לא רציתי להיות שחקן, חלמתי להיות נהג משאית כמו אבא שלי זכרונו לברכה". חיים זנאתי | צילום: מתוך "ישמח חתני", קשת 12

עד כמה קשיי הפרנסה מטרידים אותך?
"אני עצמאי ואין לי משכורת קבועה. אנחנו השחקנים נלחמים כל הזמן על המינימום, במקום להילחם על המקסימום. אני רוצה ששחקן לא יצטרך לחזור הביתה ולחשוב מאיפה הוא מביא עכשיו עוד 5,000 שקלים למשכנתה".

הקורונה בטח הייתה מכה לא פשוטה לשחקן תיאטרון עסוק כמוך.
"בגלל הקורונה לא עבדתי שנה וחצי. קיבלתי מענקים מהמדינה והם הגיעו לי בול בזמן. לא רעבתי ללחם, אבל אני יודע שאחרים היו במצב קשה. היה לי קשה לא לעבוד ולא לצאת מהבית, אני חיית במה וזה מה שמעיר אותי. התגעגעתי למחיאות הכפיים. עם זאת, השנה הזאת לא הייתה רק מורכבת ומאתגרת אלא גם מהממת, יפה, חכמה ומחכימה. עם כל הקושי שהיה בקורונה, כן היו נקודות האור בהימצאות בבית עם האישה והילדים".

ועכשיו כשעולם התרבות חוזר לחיים, איך זה מרגיש?
"זה נס, לא פחות מזה. המדינה חזרה לחיים בזמן שהעולם ממשיך להיאבק על נפשו, בריאותו וכלכלתו. אנשים לא מבינים את זה - העולם במלחמה ואנחנו, הנקודה הקטנה הזאת ביקום, חזרנו לחיים. התיאטרון למבוגרים חזר, לילדים עדיין לא - כך שאני עדיין מחוסר פרנסה מבחינת במה - אבל כן יש מופעים, אנשים חוזרים לעבודה, החיים חוזרים לעצמם. אנחנו אור לגויים, מסתכלים עלינו ושואלים איך עשינו את זה. זה לא מובן מאליו".