את שני כהן אנחנו בעיקר מכירים מהתפקידים הקומיים ב"ארץ נהדרת", מתכניות הדרמה וכמובן כמזכירה של שוקה מהפרסומות לסוכנות הביטוח תשעה מיליון. מתחת לחיוך שמרוח לה על הפנים באופן כמעט תמידי, מסתתרות לא מעט צלקות שהשאירו אצלה חותם ועיצבו אותה למי שהיא היום. בראיון לתכנית "אינטימי" עם רפי רשף, מספרת כהן על האובדן של אחותה לפני כ-17 שנים, על הניסיונות והקושי עד שהצליחה להיכנס להריון, על התקפי החרדה ועל המחלה הכרונית שתקפה אותה בזמנים הכי יפים שלה.
"המחלה נקראת אנדומטריוזיס, היא התפרצה ביום צילומים הראשון שלי של "שבוע סוף". להסתובב עם כאב בלי לדעת מה פרושו או מה השורש של הדבר הזה, זה נורא מתסכל. אני בן אדם נורא ענייני, זה כאב עיצבי. אני זוכרת שהגעתי ליום צילום של 9 מיליון ולקחתי כמויות של משככי כאבים מהמתח שמה יהיה, לאן זה הולך".
היה גם ניתוח מאוד דרמטי בשוויץ
"נכון, אז לפני הניתוח הדרמטי, עשיתי ניתוח בארץ ואמרו לי שאין לי כלום. פשוט לא הייתה העמקה לאזור שזה היה באגן".
היה צריך להוציא משם פשוט גידול?
"ואוו, ועוד מסביב לעצב. ויצאתי מניתוח בארץ ואמרו לי: 'היה משהו פיצי'. לא יכול להיות, זה לא יכול להיות נפשי, אני זוכרת שאמא שלי אמרה לי: 'אולי זה באמת יושב על משהו (נפשי)? ואני אמרתי שזה לא נפשי, אני לא יכולה לשבת".
ברגעי היאוש חשבת שלא תצאי מזה? שנתיים את מתייסרת ואומרים לך: 'אולי זה בראש'
"הייתי במיני דיכאון, אבל מוצדק נורא. אני זוכרת שאני יושבת בבית וגם ככה היה חג וכשאתה מאבד מישהו לא משנה כמה שנים עוברות, זה לא דבר שבא לך עליו. אני בן אדם אופטימיסט חסר תקנה ואני זוכרת שפתאום אני מבינה שאני לא יודעת מה יהיה".
שני מספרת כיצד גילתה על התקפי החרדה ואיך הם תוקפים אותה רגע לפני הדבר הגדול הבא שהולכת לעשות. "כל פעם שאני לקראת דבר גדול שמערער את אזור הנוחות שלי או את השליטה שלי, מתחיל להיגמר לי האוויר, מתחילים לקרות לי דברים בגוף. אז, לא הבנתי את זה, לא ידעתי מה זה התקף חרדה. לא טיפלתי, לא הבנתי מה קורה לי".
עד בית חולים
"עד בית החולים בקוסמוי, שזו לא חוויה שאני ממליצה לאף אחד".
מה הדבר הגדול?
"אני עובדת על סרט קולנוע, מצלמת ממש עוד חודש, פחות. אתה רואה אין לי אוויר. הוא מאוד דרמטי".
באמת אין לך אוויר?
"כל פעם שאני מדברת על זה, כל פעם שאני חושבת על זה. זה תפקיד של אישה עם טרשת נפוצה. כל העבודה על כיסא גלגלים, מקל והליכון. כשאני עושה משהו אני צוללת. אז פתאום לצלול לתפקיד כזה זה מאוד מאתגר. היו לי שלושה התקפי חרדה: בתאילנד, לפני "ארץ נהדרת", חודש לפני "גברתי הנאווה" שאני זוכרת שכבר ידעתי לזהות את זה, ואז לקחתי חצי קסנקס. ועכשיו".