זו העונה השנייה שבה אנחנו משדרים את סדרת הכתבות ארבע דקות בעובדה, אופי העבודה על הכתבות האלה שונה לחלוטין מעבודה על כתבות רגילות. ביסודן עומדת התפיסה שבארבע הדקות שלנו אנחנו רוצים לאפשר לצופה בעיקר להתבונן, להתמקד בפרטים קטנים, לחשוף יותר מהאנשים שהוא כל כך מכיר ובדרך כלל כבר גיבש כלפיהם יחס ועמדה.
בן שני עושה 4 דקות
המרואיינים, משדות פעילות שונים, הם תמיד אנשים מוכרים. אבל הפעם אנחנו מנסים לדבר פחות ולצלם הרבה יותר ובעיקר להתקרב, להתקרב עם העדשה כדי למצוא תמונה שתיצרב בתודעה. זה יכול להיות גיליון של העיתון לה-מונד שמונח מוקדם בבוקר על שולחנו של הנשיא שמעון פרס, או האצבע של הרב עובדיה יוסף שמטפטפת יין לפיו של תינוק בברית מילה. אלה התמונות שתלויות בסלון של ג'ודי שלום ניר מוזס או האופן שבו שלי יחימוביץ' רושמת על כל קופסה במקפיא מה יש בתוכה.
ליום הצילומים קודמת פגישת היכרות ובה מתגבש הרעיון הכללי לצילום. הבקשה היא למצוא את המרואיין שלנו במקום אינטימי, לבד, כשהוא שקוע בפעולה או עשייה שהוא מורגל בהם. כך למשל נולד הרעיון לצלם את מיקי חיימוביץ' בבריכת השחייה שבה היא מתאמנת. או את דב לאוטמן עם המטפל הפיליפיני שלו בשעת קריאת עיתון בוקר.
צלמי הסדרה דניאל בר און, אוריאל סיני ודנור גלזר משתמשים במצלמת סטילס לצילום ויד'או. כך נבנות הקומפוזיציות המיוחדות ואיכות התמונה הגבוהה שמצולמת בטכנולוגיית HD. הצילומים עצמם נמשכים שעות ארוכות, תמיד עולה במהלכם התמיהה "יש לך כל כך הרבה חומר איך תצמצם אותו לארבע דקות?". שאלה שאחר כך במשך ימים העורך אייל דורי ואני מתייסרים איתה בחדר העריכה.
את ההחלטה הכי חשובה בסדרה הזו ניסח בתחילת הדרך עורך עובדה איל גונן. הוא ביקש שניתן לסדרת הכתבות שם, ושיהיה כלל אחיד וברור שנשמור עליו בצילומים ובעריכה. כך נולד השם "ארבע דקות" והכלל לא לעבור את משך הזמן הזה בעריכה. בתחילת הדרך לא ידעתי איך אתמודד עם הסד שכפיתי על עצמי עם השם הזה. היום אני יודע שאינני יכול בלעדיו.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן