הבית של משפחת ביבס בקיבוץ ניר עוז היה עד לא מזמן בית מאושר. גרו בו ההורים שירי וירדן והילדים אריאל בן ה-4 וכפיר, תינוק בן תשעה חודשים. הסרטונים המשפחתיים שלהם תיעדו את רגעי השמחה של המשפחה הצעירה הזו: אימא שירי חוזרת מבית החולים עם תינוק קטן, אריאל פוגש לראשונה את אחיו הקטן כפיר, אבא ירדן משתעשע עם התינוק כפיר על מזרן הפעילות בסלון. אבל ב-7 באוקטובר הכול נקטע: כל בני המשפחה נחטפו לעזה, והתיעוד של שירי עוטפת את שני ילדיה הרכים, ברגעי החטיפה לעזה – הפך לצילום הזכור של המלחמה הזו. עכשיו, אחותה הגדולה של שירי, דנה, שגרה במושב הצמוד, מספרת את סיפור המשפחה ואת כל מה שקרה להם מאז.
"אני מדמיינת מערה חשוכה ומלאת טחב, ושם שירי עם הילדים", אומרת דנה. "המחשבות רצות בעיקר לזה. איך מאכילים את כפיר? מי יביא לו בקבוק? ואולי בכלל זה מה שמחזיק את שירי, שהיא צריכה לדאוג לילדים. אני יודעת שזה מה שמחזיק אותי".
סימסתי – הם כבר לא ענו
במרחק דקת הליכה מהבית של משפחת ירדן ושירי ביבס בניר עוז התגוררו ההורים של שירי, יוסי ומרגיט סילברמן. דנה ומשפחתה מתגוררים במושב הצמוד, ישע. הם תמיד בילו יחד – משפחה מאושרת. כולם היו בעוטף עזה באותה שבת איומה.
"ערב לפני שבת הזמנו את ההורים שלי, אחותי וירדן עם הילדים לארוחת שישי", מספרת דנה. "היינו משפחה קטנה ומגובשת. אריאל הוא ג'ינג'י שובב כמו סבא שלו. כפיר הוא בן עשרה חודשים, קטנצ'יק, חייכן, צוחק מלא. אבא שלי, יוסי, עלה מארגנטינה בגיל 18, היה סופר אידאולוגי, ג'ינג'י אמיתי. איש של שלום, האמין בשלום, שתי מדינות לשני עמים. אימא שלי הייתה מופנמת, צנועה, עדינה מאוד".
ביום שבת ה-7 באוקטובר, קצת לפני שבע בבוקר, המחבלים חדרו לניר עוז. גם בישע, המושב שבו מתגוררת דנה, מטחים כבדים מעזה הסוו חדירה של מחבלים למושב. "אנחנו התעוררנו בשש וחצי מפיצוץ מטורף", דנה משחזרת. "נכנסנו מהר לממ"ד. תמיד כשיש צבע אדום הדבר הראשון שאני עושה זה להתקשר להורים, לוודא שהם בממ"ד כי אבא שלי שאנן כזה. לשירי אני לא מתקשרת כי אני סומכת עליה שהיא נכנסת כמוני. אבא עונה לי ואומר 'הכול בסדר, אנחנו בממ"ד".
את הטבח שמתחולל בניר עוז, מחבלי החמאס מתעדים. גם הרגעים האחרונים של מה ששימש בית למשפחה של שירי, מתועדים במצלמות של החמאס. "הם באו עם מברגה ובשלוש שניות פתחו את הדלת", אומרת דנה. "ירדן כתב לאחותו באותו זמן 'פורצים לנו לבית… זה מרגיש כמו הסוף… אני לא צוחק אני מת מפחד, אני עם אקדח והם עם נשקים אוטומטיים… הם נכנסים אליי'".
"אתה רק מדמיין אותם בממ"ד מפוחדים", אומרת דנה. "ירדן כתב לאחותו 'אני מת מפחד'. תוך כדי שלחתי הודעות להורים, לשירי, אבל הם כבר לא ענו", היא נזכרת. "ואז קיבלתי את הסרטון של שירי של רגע החטיפה מבעלה של אחות של ירדן. הוא אמר לי 'לא רציתי שתראי את זה ברשתות לפני שאני שולח לך את זה'. אני חושבת שזה הסרטון הראשון שחמאס העלו. שירי מבועתת שם. ראו את אריאל מסתכל מהצד אבל גם, הם לא הבינו מה קורה סביבם. אני חושבת שהגוף שלי היה בהלם באותו רגע, לא הבין מה קורה... מירדן לא שמענו כלום".
כמה שעות מאוחר יותר המחבלים שחררו תמונות של ירדן בשבי החמאס, פצוע ומדמם בידיו ובראשו. "אני בתוך תוכי מאמינה שירדן ושירי לא ביחד. הפרידו ביניהם כי הם נחטפו בנפרד. הם לא מספיק הומניים כדי להשאיר משפחות יחד".
חוסר ודאות מטמטמת
בסך הכול 2 קילומטר מפרידים בין הגדר דרכה נחטפו שירי, ירדן, אריאל וכפיר לבין השכונות הדרומיות בעזה. איפשהו שם הם נמצאים, במבוך אינסופי של סמטאות ומנהרות, יחד עם יותר מ-200 ישראלים. שליש מהחטופים מקיבוץ ניר עוז.
"שירי והילדים חטופים, אבל לפחות אני יודעת שהם יצאו מניר עוז חיים", אומרת דנה. "גם ירדן. עם ההורים הייתה חוסר ודאות מטמטמת". הבית של ההורים יוסי ומרגיט נשרף כולו. גם את הבית שלהם המחבלים הרסו וגם הרגו את הכלבה שלהם. בימים הראשונים קצין צבא הודיע לדנה שהוריה כנראה חטופים ושהניידים שלהם אוכנו בעזה. רק אחרי שבועיים, קצין צבא הודיע לדנה שההורים נרצחו. "ידעתי… הייתה לי הרגשה שהם לא חיים… תקרא לזה אנרגיות או חיבור אבל רציתי להאמין שזה לא נכון אבל ידעתי", אמרה בכאב.