המצלמות כבר מכוונות, הסט כולו מוכן. שני כיסאות – של מרואיין ומרואיינת – ניצבים זה מול זה. לילה לפני התכתבנו: הוא עדכן אותי שיגיע בשמונה בבוקר לתחנת הרכבת בתל אביב, ומשם לסט הצילומים. והוא גם סיפר לי, בכנות ובאומץ, על מסע החיים המטלטל שעבר, על הימים ברחוב, על הבדידות. על איך התגלגל לבית השנטי. ועל מה שקרה לו שם – ואיך דווקא במקום שהיה אמור להיות המקלט שלו, דווקא שם – איבד אמונה.

אלא שלריאיון הוא לא הגיע. לא ברכבת של שמונה, וגם לא ברכבת שאחריה, ולא בכלל. זה היה לפני שבועות ארוכים – מאז, הוא לא יצר קשר. מה קרה בין השיחה שבה רצה כל כך לספר ולשתף במה שראה וחווה בבית השנטי, לרגע שבו היינו אמורים להתיישב לריאיון? אני לא יכולה לדעת בוודאות. אבל בחודשים הארוכים של העבודה על התחקיר הזה זה היה דפוס שחזר על עצמו – נערים שרוצים כל כך לדבר ולשתף, כאילו רק חיכו שמישהו ישאל אותם, ומצד שני, פוחדים. פוחדים מאוד.  

חן ליברמן עם אחת הנערות שהיו בבית השנטי בריאיון (צילום: מתוך עובדה)
חן ליברמן בריאיון עם אחת הנערות שהיו בבית השנטי | צילום: מתוך עובדה

כבר חודשים ארוכים שתומר ממיה ואני הולכים בעקבות הסיפורים של נערי בית השנטי. ולא רק שלהם: גם של מדריכים לשעבר במקום, גם של עובדי מערכת הרווחה, גם של האנשים שהיו אמורים לפקח על המקום הזה. ובחודשים האלה אנחנו שומעים כל מיני סוגים של סיפורים על המקום שהפך למפעל החיים של מריומה קליין, בית השנטי. מקום שהוא אולי חוד החנית של הטיפול בנוער קצה. נוער בסיכון שנמצא לפעמים בישורת האחרונה לפני הרחוב.

אנחנו שומעים צעירים שמרגישים שהם חבים למריומה ולמקום את חייהם. שהיא הייתה גלגל ההצלה שלהם. מדריכים שמאמינים בלב שלם בשיטה הטיפולית של המקום. אבל אנחנו שומעים גם הרבה עדויות אחרות – על צעירים שיצאו פצועים מהמקום הזה, על צעירים שחשו שהשתמשו בהם, שלא ראו אותם, שנזרקו מהמקום ללא הסבר. וגם סיפורים חמורים הרבה יותר, על קווים אדומים שנחצו ואסור היה שייחצו.

חן ליברמן במהלך העבודה על הפרק (צילום: מתוך עובדה)
חן ליברמן במהלך העבודה על הפרק | צילום: מתוך עובדה

ככל שאנחנו מתקדמים בעבודה על התחקיר הזה – ובעיקר בימים האחרונים שבהם אנחנו נחשפים לתגובות הקשות ברשתות של בוגרי בית השנטי וחברי העמותה עוד לפני שצפו בממצאי התחקיר – הולכת ומתחדדת לי הסיבה שבגללה יצאנו לדרך. והדבר האחד הזה ברור לנו, מהרגע שהנערים והנערות האלה התיישבו מולנו, דיברו איתנו בטלפון, או חלקו איתנו בכל דרך אחרת את הסיפור שלהם: יש לצעירים האלה זכות להישמע. ולנו, האנשים שחיים בתוך מערכת תומכת, שיש לנו משפחה לחזור אליה, שיש מישהו בעולם שדואג לנו – לנו יש חובה לשמוע אותם ולהקשיב היטב למה שיש להם להגיד על המקום שאמור להיות המקלט וחוף ההצלה שלהם.

מריומה שהקימה את בית השנטי (צילום: עובדה)
מריומה קליין שהקימה את בית השנטי | צילום: עובדה

כעיתונאית, אני שומעת כבר שנים אנשים שאני חושבת שאת הסיפור שלהם צריך להשמיע. זו הרי תמצית המקצוע שלנו. אנחנו נוגעים בעצבים חשופים, אישיים, כואבים, במקומות עתירי אמוציות. זה התפקיד שלנו. אבל יש סיפורים שבהם המשימה הזו הופכת ברורה יותר ותופסת את הבטן מבפנים. זה קרה לי כשאחד מנערי בית השנטי לשעבר התיישב מולי לריאיון לפני מספר שבועות וחלק באומץ את הסיפור שלו. בסוף הראיון הוא אמר: "אם מריומה מצילה 10 נערים ופוגעת ב-20 בדרך,  אז לא עשית כלום עם העשרה האלה". את העדות שלו ושל חבריו - השמענו בפרק ששודר ב"עובדה".