זה מתחיל בזמזום, נמשך בצפירה מחרישת אוזניים, אבל בסוף תמיד מגיע הפיצוץ: איתי אנגל יוצא אל אזור הקרבות בגבול איראן ומוצא את עצמו בעיצומה של מלחמת העתיד, נרדף מהאוויר על ידי מל"טים כחול לבן שתוכנתו להתאבד על המטרות, וגם להרוג. מה גרם ללוחמים הכי מנוסים באזור לנטוש את הערים הקדושות והמנזרים שלהם, מי אחראי לטנקים ולמשוריינים המפויחים בצדי הדרך, לעלבון בעיני הזקנים ולבכי הכבוש של הנער בבית החולים?
רק כשהוא עומד על גבול איראן-אזרבייג'אן, מבין איתי אנגל למה האזור הזה הוא נכס אסטרטגי משמעותי כל כך, ולמה בדיוק בגלל זה ישראל הסכימה לבחור צד במלחמה הנוראה שהתחוללה על חבל הארץ הזה בין ארמניה לאזרבייג'אן. אבל המסע בין הפצועים ובתי הקרבות, הכנסיות ההרוסות והרחובות הנטושים הבהיר גם באיזה אופן בדיוק ישראל בוחרת צד: היא מוכרת את המל"טים (מטוסים ללא טייס) הכי מתקדמים שלה, והם פשוט מתרסקים על מטרות בלחיצת כפתור. והמסע הזה מבהיר גם כמה נורא המחיר. כך נראית דיפלומטיית המל"טים של ישראל, מגובה פני המקלטים.
תגובת משרד הביטחון:
מדיניות הפיקוח על הייצוא הביטחוני של מדינת ישראל נקבעת ע"י גורמי המקצוע במשרד הביטחון ובמשרד החוץ. משיקולים אסטרטגיים, ביטחוניים ומדיניים, משרד הביטחון אינו מוסר פרטים אודות מדיניות הפיקוח.
תחקיר: שחר אלתרמן, יאנה פבזנר ויעל פוקס