בגיל 50, לפני קצת פחות משנתיים, הפך איתי אנגל בפעם הראשונה לאבא. המאורע הזה מעניין לא רק בגלל הגיל המאוחר יחסית שבו בחר אנגל להיכנס לעולם ההורות, אלא בעיקר בגלל הסיכון שכרוך בעבודה שלו. ככה זה כשלהסתכל בלבן של סוריה בעיניים זה לא רק מטאפורה. כבר שלושה עשורים שאנגל מסקר אזורי קרבות וסכסוכים מלחמתיים מסביב לעולם. הוא ביקר שש פעמים באיראן ושש פעמים בסוריה, כשהפעם האחרונה תועדה לפרק מיוחד של עובדה שישודר הערב (אחרי החדשות בקשת 12).

"כשהחלטתי לנסוע, אמרתי שאני הולך לנסיעה הזאת כדי לערוך מעין קבורה לדאע"ש, אני אעשה כתבה על איך חוסל המנהיג ואיך חוסל הארגון", אומר אנגל. "ב-2014 לשם השוואה, כשדאע"ש היה בשיא, הם הרגו גם חברים שלי, כמו העיתונאי ג'יימס פולי שנכנסנו יחד לסוריה באותו שבוע וערפו לו את הראש. והנה, הגענו ויש הפתעה – בזמן שאני נמצא שם, מגיעה ידיעה על כך שחוסל קאסם סולימאני, הגנרל האיראני שיצר את הציר השיעי מאיראן עד ישראל".

בחודש מרץ ציין העולם 9 שנים למלחמת האזרחים בסוריה, הסכסוך הטראגי שלא מפסיק לדמם. בזמן שהמלחמה עוד נמשכת, כלי התקשורת בעולם כבר ממהרים להספיד את ארגון דאע"ש, בייחוד לאחר חיסול המנהיג אבו בכר אל-בגדאדי. "המלחמה בסוריה רק נעשית יותר אכזרית, מסובכת ומסוכנת", הוא מבהיר. "בחודשים האחרונים נכנס אלמנט חדש של טורקיה שפולשת לסוריה ומכניסה יחד עם הצבא הטורקי ג'יהאדיסטים שחלקם שייכים לדאע"ש. בחודש האחרון היו כמה התקפות של דאע"ש שנחשבות לחמורות ביותר מאז הקרב שהביא את הכותרות על כך שדאע"ש חוסל. כל מי ששם בפנים לא רואה את הסוף, הוא רק רואה איך זה הולך ומסתבך עוד יותר".

המטוטלת ששמה המזרח התיכון, לדבריו של אנגל, לא מפסיקה לנוע. "כל המלחמות האלה הן של סונים נגד שיעים. דאע"ש הם סונים וכשהם חזקים, השיעים למטה", הוא מסביר. "בשנים האחרונות כשהשיעים עולים בגלל שארה"ב ורוסיה עוזרות להם, דאע"ש יורדים. עכשיו זה עוד פעם הולך לצד השני, טראמפ מטיל סנקציות על איראן ומחסלים את סולימאני, אז השיעים נחלשים והסונים מקבלים זריקת עידוד מהפלישה של טורקיה. כל הזמן יש נדנדה כזאת של מי מתחזק ומי נחלש, אבל מה שבטוח זה שהמלחמה הזאת לא הולכת לקראת הכרעה. מאוד מעניין להיות שם ולסקר את זה, אבל בשביל האנשים השפויים שם אלה חדשות איומות".

הולדתו של תום בנו לא שינתה באנגל את היצר ההרפתקני, גם אם הפעם הוא נזהר קצת יותר. "כל פעולה שאני עושה היום מושפעת מזה שאני אבא, אבל זה לא משהו שמשנה את כל הגישה שלי לחיים ואת הדברים שאני עושה או לא עושה", הוא אומר. אני לא מאלה שאם יש להם ילד הם לא יעשו סוג של הרפתקאות. אני כן אשמור על עצמי הרבה יותר, אבל הרגשתי בנוח עם הדרך שבה התנהלתי בשבועיים שהייתי שם. הרגשתי שאלה דברים שאני יכול לעשות".

וכשאיתי אנגל מדבר על הדברים שהוא יכול לעשות, הכוונה היא גם להיכנס למחנה של ילדי דאע"ש שמאיימים להרוג אותו. "בכל נסיעה אני נמצא באזור במשך שבועיים או שלושה, לפעמים אפילו יותר, והשהות הזאת היא בשביל שאני אנסה לדבר עם כמה שיותר בני אדם. אני אף פעם לא שם כדי לחפש כותרות, לא עניין אותי להיות כתב ששואלים אותו 'מה הכותרת שלך', אלא עניין אותי להיות עיתונאי שיודע לספר סיפור של בני אדם, בין אם אלה לוחמים, פליטים או קורבנות".

בני אדם, בין היתר, הם גם אנשים שלא בדיוק משתייכים לצד הטוב של הסקאלה. בפרק שישודר הערב אנגל משוחח עם אישה מארגון דאע"ש שפגשה אותו במחנה פליטים צפוף ומסוכן. "כל הנשים שם עטויות ניקאב, זה לא חיג'אב שמכסה רק את הראש – זה ניקאב שמכסה גם את הפנים. הן מאוד גאות בדאע"ש וכל הילדים שלהן אמורים להיות הדור הבא של דאע"ש. אלה לא אנשים שאומרים 'טעינו'. כשאני מגיע לשם הנשים בורחות מהמצלמה שלי והילדים אומרים: 'אנחנו נפרק אותך, הג'יהאד יגיע אלייך, הלוואי שתמות, אתה כופר'".

"הבנתי שאף אחד לא הולך לדבר איתי עד שניגשה אליי אישה שאמרה לי בשקט, בערבית ועם מבטא צרפתי, שאם נזוז הצידה היא תוכל לדבר איתי. ניהלנו שיחה על למה היא באה לשם, למה היא חשבה שהיא מגיעה וכמה היא מתחרטת. צרפת רואה בה טרוריסטית, אבל בתוך המחנה הנשים האחרות דופקות לה מכות רצח, הפנים שלה שחורות וכחולות כי מבחינתן היא לא מספיק מוסלמית. אחד הילדים שלה נהרג, אבל היא אומרת: 'אני לא יכולה להאשים יותר מדי אנשים, אני מאשימה בעיקר את עצמי כי אני הבאתי אותם לפה'. אישה כזאת מעניינת אותי, כי כותרות ומספרים יש כל הזמן ובכל מקום. כשאתה מגיע למקום אתה לומד להכיר אותו באמת בכך שאתה נשאר יותר זמן ובכך שאתה מדבר לעומק עם בני אדם, מעבר לכותרות של שחור-לבן".

אחרי כל כך הרבה שנים, לאיזה מקום בעולם עוד היית רוצה לנסוע?

"האמת היא שלא הייתי בתאילנד ומאוד מעניין אותי להיות במקומות שאני יכול לגלוש בהם. אני גולש קייטסרפינג. בכל מה שקשור לסיקור העיתונאי, מאוד הייתי רוצה לחזור למקום הראשון שהייתי בו - סרייבו, בירת בוסניה. בכלל, אני רוצה לעשות סיבוב בכל המקומות שהייתי בהם בקרואטיה, סרביה ובוסניה. זו בעצם הייתה הפעם הראשונה שלי ככתב שמסקר אזורי סכסוך, ושם גם היה ההלם הכי גדול שלי, כי לא היה לי ניסיון. אני רוצה לעבור שם ולהתחבר למה שהרגשתי פעם כדי לסגור מעגל עם עצמי, כי כשמגיע ילד, יש איזה תחושה שצריך לסגור מעגל. אני רוצה גם להתחבר לרגשות שחוויתי אז כדי שאני אוכל לבטא אותם טוב יותר בספר שמתישהו בעתיד אני אכתוב".

החשש והפחד הולכים וגדלים עם השנים, או דווקא קטנים?

"בפעם הראשונה מאוד פחדתי. זה היה בבוסניה. הרגשתי שאני לא מתאים לסוג העבודה הזאת. החלום שלי היה להיות כתב שטח, אחד שהולך לעומק ולא סתם נמצא באולפנים. ברגע קשה, כשיש יריות ופיצוצים, אמרתי לעצמי 'תודה, אין לך את זה'. חשבתי לחזור הביתה אבל נשארתי עוד יום, ואז הייתה הפסקת אש. פתאום הבנתי שכל מה שחשבתי שהם חסרונות בי, הם דווקא יתרונות. זה שאני לא נראה כמו מאצ'ו גורם לכך שאנשים מדברים איתי יותר. אני לא נראה מאיים, אז נשים שנאנסו חס וחלילה מדברות איתי ולא עם אחרים. אני לא מבהיל, אפשר להגיד עליי הרבה דברים, אבל כשאני נכנס לחדר לא אומרים 'אמאל'ה, בואו נברח'. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים, ומאז בכל נסיעה פחדתי קצת פחות. בנסיעה האחרונה שוב פחדתי יותר, כנראה שזה קשור לזה שאני אבא".