פרופסור רוני גמזו, מנכ"ל בית החולים איכילוב, יו"ר ועדת סל התרופות ומנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, הפך ביום אחד מרופא למטופל. הוא אובחן על ידי רופאיו באיכילוב כבעל גידול נדיר ואלים, ומשם השתנו חייו. שי גל ו"עובדה" ליוו אותו במהלך המסע מאז הגילוי על הסרטן.
רוני גמזו יודע להיות חולה?
"לא".
רוני גמזו חייב כל הזמן להיות בשליטה?
"כן".
היה רגע שחשבת לעצמך שאולי אתה לא יוצא מזה?
"כן".
האם אתה יכול להגיד שהיית חולה רגיל?
"אני לא יכולה להתעלם מעצם העובדה שבחלק מהדברים היו אצלי קיצורי דרך. אני לא אהבל שלא מבין את זה".
את האבחון מבצע פרופסור יגאל ליבוביץ', שעובד תחת גמזו באיכילוב. "פתאום תופס אותך הרופא שגידלת אותו פה", מספר גמזו, "בעיניים עצובות ובחשש גדול מתאר לך שהוא לא יודע מאיפה זה הגיע, אבל יש לך גידול נדיר מאוד שהוא גם אלים. אתה מבין את המשמעות של זה כשהוא מסיים את המשפט שלו במילים: 'אני מצטער'. לך תבין את החיים".
מה עברת בשבועיים האלה?
"מה לא? טירוף רגשי, דאגה. אתה מקבל את זה פתאום משום מקום, ואתה האדם הכי בריא בעולם עם הרבה מאוד אחריות מכל הכיוונים והכל נעצר פתאום ברגע אחד. אחד מהדברים המדהימים בתהליך הזה הוא ועדת הסל שאני מנהל. סיימנו אותה לפני חצי שנה, בשלבים האחרונים שלה היה להכניס טיפול מסוים לאיזה גידול שלמדתי עליו תוך כדי הועדה. בסופו של דבר הועדה הכניסה אותו, וזה הגידול הזה. זה גידול של אחד למיליון. אני המקרה הראשון באיכילוב".
"משפחה ברקע, צריך לדעת לעמוד חזק, וילדה בת שנתיים".
לא אומרים לה?
"לאבא יש פצע".
את השיעור הראשון קיבל גמזו מפרופסור ענת לבנשטיין, מנהלת מחלקת עיניים ב"איכילוב", על מה צריך כל חולה, לפני הכל: "ניסיתי לחשוב מה היית רוצה באותו רגע", מספרת לבנשטיין. "יד. מהיכרותי איתו, לא הייתי בטוחה שהוא ילחץ לי את היד חזרה. והוא לחץ. ארבעים דקות. לא עזב את היד".
"אתה צריך את היד", אומר גמזו, "אתה צריך את החיבוק הזה. כשהרופא שמטפל בך לא רק מסתכל במחשב ונותן לך הוראות, אלא הוא עושה את הפעולה הבנאלית הזו. היא ממלאה את המטופל עוצמה, היא ממלאה את המטופל כוחות שאתה לא יודע לתאר אותם".
רק מלגעת ביד?
"אנחנו לא מספיק מבינים כמה זה חשוב וכמה זה הכי מקרב. אל תעמדו בביקורים רק מעל המיטה. תיגעו".
"אני יודע מה זה להמתין לתשובה של פט (בדיקת הדמיה), כשיש לך ברקע אבחון סרטני. שנותנים לאנשים לחכות אחרי שעושים להם את הפט, שלושה ארבעה שבועות. אני לא חיכיתי. אני תוך חצי יום קיבלתי את התשובה, ברור לכם למה".
אבל כשחשבת לרגע על מי שמחכה?
"זה מטורף, זה לטפס על הקירות. תאר לך הייתי צריך להמתין, אני יודע מה, חודש לפט. יש אנשים היום בארץ שממתינים חודש לפט. אז כן, אני היום בדעה שידחפו עוד כמה מכשירי פט לארץ. וקוראים, אנשים שיקראו את המכשירים, נמצא. וזה לא רק תפקיד של ליצמן ומשרד הבריאות, זה גם תפקיד של מנהלי בתי החולים כי גם להם יש שליטה על התקנים".
בהמשך, הרופאים שאבחנו את גמזו מחליטים להתייעץ במקומות שיש להם יותר ניסיון. פרופסור יוסי קלאוזנר, ראש המערך הכירורגי באיכילוב והרופא האחראי על הטיפול בגמזו, מספר: "היה ברור לי שהטיפול במחלה הזאת צריך להיעשות על ידי מקצוען שלא רואה את זה פעם ראשונה או שנייה בחיים, אלא שזו שגרה בשבילו". הוא מאתר שני מומחים ממרכזים רפואיים בארצות הברית.
"ההחלטה הזו קשה מאוד כי אני כאן ואני מקבל טיפול כאן, בתוך בית החולים הזה", אומר גמזו.
"הוא מרגיש מאוד בטוח ומחובק במקום הזה", מוסיף קלאוזנר. "הוא סומך על האנשים פה, המשפחה שלו פה, החברים שלו פה. מה יגידו? זו תכונה פולנית אבל היא תוקפת את כולם. למה מי שהיה מנכ"ל משרד הבריאות צריך לנסוע למקום אחר מחוץ לארץ לקבל טיפול?".
אחרי שהחליט לנסוע לטיפול בארצות הברית, גמזו מוציא הודעה מסודרת ובה כתוב: ”לפני כשבועיים התגלה גידול ממאיר בעפעף העין שלי, מדובר במקרה כמעט חסר תקדים לגילי בארץ, ולכן אני טס היום לניו יורק על פי עצת הצוות שמטפל בי".
"אני חייב הסברים. אני איש ציבור שכל הזמן אומר שמערכת הבריאות היא הטובה בעולם, ואני עומד מאחורי זה. אבל בדברים נדירים אנחנו צריכים להיעזר במרכזים העולמיים שמרכזים אותם. אין ברירה", מסביר גמזו.
כאשר מגיע גמזו לניו יורק, הרופאים שבודקים אותו מאיצים בו להיכנס לניתוח כמה שיותר מהר, כדי להסיר את הגידול. הוא מתאר את הפרוצדורה הסבוכה ואת חוסר הוודאות, ומודה: "אני מלא חשש. לא רואים את זה עליי. הכל נשאר בפנים. מדברים על זה שלפעמים לחץ קשור למחלות שכאלו ולסרטן, ואתה שואל את עצמך אם החיים האלו, במיוחד בדרך שאני עושה את התפקידים שלי, זה לא יותר מדי הפקרת הגוף".
אפשר לשחרר את המחשבה שיש לך בבית ילדה שאולי בתרחיש קיצוני לא תראה אותה?
"המחשבה קיימת, אבל היא לא מתבטאת החוצה. לא מדברים על זה. אומרים שיהיה בסדר".
אחרי שגמזו עובר את הניתוח וחוזר לשגרת חייו כמנכ"ל איכילוב וכיו"ר בוועדת סל התרופות, הוא הופך רגיש יותר. במהלך דיון בוועדת סל התרופות, הוא מודה: "בשנה הזאת שאני רואה את חולי הסרטן מול העיניים, אני לא יודע להסתדר. לא חשבתי שזה יהיה ככה כשהתחלתי את הדיונים, אבל זה התקרב אליי. זה אומר שעל כל תרופה שלא נכנסת אני עושה הרבה מאוד גלגולים רגשיים עד שאני מחליט יחד עם חברי הועדה לא להכניס. כשזה מגיע אליך, ממש אל מפתן הדלת שלך, אתה לרגע אחד לא יכול להיות אדיש. אתה בכל דבר שהוא קצת יותר, חי את זה".