זוכרים את חזקת החפות? הקביעה שכל אדם חף מפשע עד שתוכח אשמתו? יופי, אז תשכחו ממנה.

תשכחו ממנה כי מי שחורצת גורלות במערכת המשפט הפלילי בישראל היא חזקה משפטית אחרת, מוכרת הרבה פחות – חזקת התקינות השלטונית, או בשמה הרשמי "חזקת תקינות מעשי המינהל". הקביעה שבכל התנגשות בין השלטון לאזרח, ובוודאי בין השלטון לנאשם, צריך להאמין לנציגי המדינה, אלא אם יוכח אחרת. או במלים פשוטות: השלטון תמיד צודק ותמיד פועל בהגינות.

במקרה של בתי המשפט הפליליים מייצרת חזקת התקינות השלטונית את העולם הכי לא שוויוני – עולם שבו השופטים מאמינים מראש לשוטר, לתובע, לפקיד המס - וקשה מאוד עד בלתי אפשרי לשכנע אותם שאולי אולי הפעם הזאת דווקא הנאשם, הסנגור, או אפילו העדים מטעמם, הם אלה שאומרים אמת. עולם קפקאי שבו אדם תמיד אשם אלא אם הוכחה חפותו מעבר לכל ספק סביר. עולם של 99 אחוז הרשעות. או במלים אחרות: בית המשפט הישראלי.

על פניו חזקת התקינות השלטונית נשענת על הגיון משכנע מאוד: בעולם סביר השלטון צודק והגון פשוט כי אין לו מניע זר. בעוד שהעבריין יעשה הכול, כולל לשקר, לזייף, להדיח עדים ולעוות משפט, רק כדי לחמוק מהעונש – לתובע, לפקיד או לשוטר לא אמור להיות אכפת אם נאשם יורשע או יזוכה. ככה או ככה נציג השלטון יקבל אותה משכורת. במשוואה הזו, כשצד אחד להוט לברוח והצד השני לא להוט לרדוף, ברור לגמרי למה השופטים יעדיפו להאמין לנציגי השלטון האובייקטיביים ונטולי האינטרס. הגיוני.

אבל כדי שחזקת התקינות השלטונית תעבוד גם בעולם האמיתי צריך להניח שבתחנת המשטרה, במכון הלאומי לרפואה משפטית, במעבדות המז"פ, במשרדי פרקליטות המחוז, במס הכנסה ובלשכת היועץ המשפטי לממשלה עובדים מלאכים נטולי רגשות ואגו. טכנאים מסורים וצנועים של הצדק שלעולם לא טועים, ושאם טעו אין להם בעיה להודות מיד בטעותם.

מאוד רציתי להאמין בזה. כמעט הצלחתי. עד שהתגלו הסדקים.

חשבתי שזדורוב אשם. עד היום אני נוטה להאמין בזה, אבל כמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי להבין למה פרקליטות המדינה הופכת עולמות רק כדי להעלים מבית המשפט את העובדה שהחתך בסנטרה של תאיר ראדה נגרם מסכין משונן ולא מסכין יפני. לא מצליח להבין מה מביא את פרקליט המדינה שי ניצן לנסות לסתום את פיו של מנהל המכון לרפואה משפטית, לשנות תצהיר חתום שלו, להכריז מלחמת חורמה מכוערת על עדת ההגנה ד"ר מאיה פורמן, לנהל אותה במשך שנתיים בידיעה שפורמן צודקת ולא הרופא שהמדינה הביאה לבית המשפט, ובסוף היום עוד להעיז להתייצב כקוזאק משפטי נגזל מול מצלמות הטלוויזיה ולהכריז שהוא מקווה שהכרעת בית המשפט העליון – שאמנם הרשיעה את זדורוב אבל הצדיקה לחלוטין את פורמן וגינתה את ההשתלחות בה - תשים קץ ל"מסע ההכפשות" נגד עדים ופרקליטים.

אני לא יודע אם אלכסנדר סרקוב, שגם את סיפור זיכויו הבאנו ב"עובדה", תקף או לא תקף את גרושתו. אני רק לא מצליח להבין את מה שאמרה לנו התובעת. היא הודתה שידעה לקראת סיום המשפט שמומחי המכון לרפואה משפטית חושבים שאת החתכים על הידיים של המתלוננת היא עשתה לעצמה. במלים אחרות, יש חשש שהגרושה פברקה את התקיפה. אבל זה לא הפריע לתובעת לדרוש להרשיע את סרקוב בשאר סעיפי התקיפה – ולהסתיר מבית המשפט את החשש הכבד שהעדה המרכזית שלה משקרת. אני מאמינה לה, היא אמרה לנו, ובאותו רגע הפסקתי להאמין בהגינות של התביעה בישראל.

אני גם לא יודע אם ג'אבר אבו קיידר פגע באישה בת 70 בערד כשהתפרצה לכביש מימין או כשחצתה אותו במעבר החציה משמאל. בית המשפט זיכה אותו מחמת הספק בסוף. אבל ברור לי שד"ר זייצב, הרופא המשפטי, לא יכול לכתוב פעם ככה ופעם ככה – לפי צרכי התביעה. ברור לי שכשרופא כזה חתום על חוות דעת שחורצות גורלות, חזקת התקינות השלטונית צריכה למות.

כי במקום שבו הזייצבים, השי ניצנים והתובעת מחיפה מגישים עדויות ומנהלים מערכות משפטיות בלהיטות יצרית, בחוסר יושר אינטלקטואלי, תוך העלמת עובדות, במאבקי אגו חסרי מעצורים - בעולם כזה חזקת התקינות השלטונית הופכת לחזקת העריצות השלטונית. לאנשים שמנצלים את האמון העיוור שנותן בהם בית המשפט ביהירות כזו ובחוסר אחריות כזה אסור לתת רישיון לשלוח אדם לכלא.

עד שהתביעה בישראל לא תפנים את לקחי משפט זדורוב ומשפט סרקוב, משפט אבו קיידר ומשפטו של נסים חדד, חייבים לבטל את חזקת התקינות השלטונית. בתי המשפט חייבים להפסיק להאמין אוטומטית לנציגי התביעה. שי ניצן ויהודה ויינשטיין אולי ייעלבו, התובעים שעובדים תחתם אולי יצטרכו להתאמץ יותר כדי לשכנע את בית המשפט, אבל חפים מפשע לא יישלחו לכלא. וזה הרבה יותר חשוב.

>> חברי מערכת "עובדה" כותבים על הלקחים שלא הופקו מפרשת המכון לרפואה משפטית