"במסגרת התפקיד היו לנו הרבה פגישות עם מנהיגים ערבים, חלקם אויבים לשעבר. וכל הפגישות האלה תמיד מתחילות אותו הדבר. שיחות פורמליות מסביב לשולחן, יושבים עוזרים מימין ומשמאל, מדברים קצת על המצב, מחליפים רשמים. וזה היה החלק הכי פחות מעניין. כי אחר כך, כשנפגשים ביחידות, תמיד מגיעים למסקנה אחת: כמה איוולת יש בדרך המלחמה".

דוד מידן היה במשך שש שנים ראש אגף "תבל" במוסד, האחראי על הקשרים החשאיים של ישראל. מאיר דגן הביא אותו לאגף אחרי יותר משני עשורים של פעילות מבצעית, כדי להפוך גם את אגף "תבל" הדיפלומטי, לאגף עם נסיון מבצעי, כמו שדגן אוהב. היו להם הרבה שעות שיחה משותפות, בטיסות ליעדים שאת שמם עוד אסור להגיד, במבואות של בתי מלון ערביים ובמשרד בצפון תל אביב, אבל שיחה אחת זכורה למידן באופן מיוחד.

"דגן במלחמת יום הכיפורים היה בסיני. יש לו איזה שריטה עם מצרים - כאילו חשבון פתוח. וזכורה לי במיוחד שיחה שקיימנו עם עומר סולימאן (לשעבר שר המודיעין המצרי), שמעבר לשיחות המקצועיות שלנו, הם דיברו על המלחמות ביננו. דגן סיפר על מלחמת יום כיפור, איך ראה את הצבא המצרי (ממשיך) מאחוריו, וסולימאן תיאר את עצמו כקצין זוטר במלחמת 56', כשהוא בורח יחף וללא נעליים מהמלחמה ההיא. התבונה היתה מאוד חזקה באוויר על השטות שבמלחמה. איך לא מנעו מאיתנו את הזוועה הזאת, איך דחפו אותנו לקשקוש הזה. אני חושב שזה מאוד השפיע על דגן, המפגשים האלה, של בוא נתחיל עם דיבור, בוא נתחיל עם שיחות ונריב אחר כך. אם לא תהיה ברירה נריב, אבל בוא נתחיל בדיבור ונחסוך את הריב הגדול. ותמיד חוזרים ליום הכיפורים. לדגן נוצר חיבור מיוחד דווקא עם אנשים כאלה. דווקא האויבים שלנו לשעבר, שראו אותו צולע, כיבדו אותו. כשהם יודעים שאת הפציעות שלו הוא לא קיבל בתאונת סקי אלא בהקזת דמם שלהם. זה גרם להם להעריך את דעתו".

"מגדולי הלוחמים". דגן ז"ל (צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון, דו"צ)
העדיף מילים לפני רובים. דגן | צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון, דו"צ

זאת הפעם הראשונה שדוד מידן מתראיין. בארבע השנים שעברו מאז עזב את המוסד לא הסכים לשוחח עם התקשורת. מותו של חברו הקרוב ראש המוסד לשעבר מאיר דגן ז"ל גרם לו לחרוג ממנהגו ולספר קצת על האיש, על מערכת היחסים העמוקה שנרקמה בין השניים וגם על הפעילות המשותפת במשרד. "הכרתי את מאיר דגן רק מתקופת המוסד. כשדגן הגיע אני הייתי כבר די בכיר בשירות ואיך שנפגשנו נוצרה כימיה, נוצרה קרבה. 

"דגן הגיע לגוף שלא היה במיטבו, והוא הבין את זה, וראש הממשלה שרון הבין את זה. הוא בא עם המון מוטיבציה, הוא לא היה אלוף בתפקיד שרצה, הוא לא מיצה את עצמו, המוסד התאים לו". למרות זאת, ההתחלה, אומר מידן היתה קשה. "בהתחלה דגן זרק הרבה אנשים וההדלפות על הבעיות בארגון שרווחו באותן שנים הגיעו מכאלה שנזרקו על ידו. חוץ מזה הוא היה אדם שלא מתחנף. אם הוא מזלזל בך אתה רואה שהוא מזלזל בך".

אבל אחרי כשנתיים קשות מאוד, כשמדי כמה שבועות דולפת לעיתונות כתבה ארסית על ראש המוסד, עמודי העיתון התחלפו בפרסומים זרים מסוג שונה: תקיפות מסתוריות של שיירות נשק בסודן, חיסול מדעני גרעין איראנים וגם מבצע החיסול הנועז של עימאד מור'נייה, האיש שבנה את הכוח הצבאי של חיזבאללה. ישראל הקפידה לא לקחת אחריות על המעשים שיוחסו לה. "תמיד קינאנו בשחקני כדורגל ובתחושות שלהם אחרי שהם עושים גול", אומר מידן. "אנחנו עשינו יותר מגול אבל אצלנו זה לא ככה. זה לא שאחרי מבצע מוצלח או סיום של מהלך חשוב כולם קופצים באוויר ומרימים ידיים. זה נגמר בשקט. נכנסים לאוטו, נוסעים הביתה ושומעים רשת א'. דגן, גם כשהייתה הצלחה, אפילו במושגים שלנו, הצלחה פנומנלית, הוא היה יושב וחושב מה יכול להשתבש, איך נזהרים מהשלב הבא וכדומה. הצלחות של 'פיק' הן חנטרישיות, ההצלחות אמיתיות קורות כשאתה עושה שגרה של הצלחה".

בראיון האחרון של מאיר דגן ב"עובדה" נחשף בין היתר גם תכנון ההתנקשות ביאסר ערפאת בלבנון בתחילת שנות השמונים. דגן, אז מפקד איזור דרום לבנון, תיכנן לעשות את זה במקום הומה אדם, בכירי הפתח' היו אמורים להגיע, גם יאסר ערפאת. התכנית היתה לפוצץ את המקום על יושביו. המבצע היה כבר בעיצומו כשסוכל על ידי ראש הממשלה מנחם בגין מחשש לפגיעה בחפים מפשע. את הצד הפרוע והנועז של דגן הכירו במידה מסוימת גם בתקופתו במוסד. "אם אנחנו נעשה את רשימת הרעיונות לפני שבחנו אותם אז תגידי מדובר פה בחבורה של מטורפים", מספר מידן. "הגדולה של דגן הייתה שהוא הקשיב להמון רעיונות ואחרי שהוא ראה רעיון שהתאים לו הוא תפס אותו בשתי ידיים, לא הרפה ממנו הולך איתו עד הסוף".

מאיר דגן – הראיון האחרון (צילום: מתוך עובדה, שידורי קשת)
האויבים שלו תמיד רחשו לו כבוד | צילום: מתוך עובדה, שידורי קשת


ובכל זאת מידן מתעקש, שדווקא התדמית הקשוחה וההתקפית שהמוסד רכש בשמונה שנות כהונתו של דגן עלולה להטעות. "היה לו חזון עבור פעילות המוסד, שהשימוש בכוח צריך להיות האופציה האחרונה עבור מדינה. דגן, אם הוא הרגיש שהוא יכול להשיג דברים ולחסוך כך בחיי חיילים, הוא היה הולך על זה בצורה הכי חזקה, הכי בוטה, כדי לחסוך את העול הנורא של מלחמה. דגן הבין שמוסד מבצעי תקיף ומתוחכם שעובד באופן שיטתי יכול לחסוך סכנות גדולות למדינה. חוץ מזה שהאופציה המוסדית היא אופציה 'זולה' בשביל המדינה, ואם אפשר לעשות דברים ולהרחיק סכנות מבלי לגייס אוגדות או להרים מטוסים, זה מה שצריך לעשות".

חודשים ספורים לאחר שדגן סיים את תפקידו בראשות המוסד, מונה מידן לשליח המיוחד של ראש הממשלה למשא ומתן מול חמאס לשחרור גלעד שליט. דגן, הבוס לשעבר, התנגד בתחילה נחרצות לעסקה. "דגן התנגד עקרונית לעסקאות אבל אני חושב שהוא מאוד שמח שאני בתפקיד. מדי פעם הייתי מעדכן אותו והייתי מספר לו על השיחות. אנחנו רגילים לדבר סודות אחד עם השני ואנחנו רגילים לשתף אחד את השני. לי היה ברור שבסופו של דבר יש סיטואציה, ואתה צריך לבחור. או שאתה מפקיר את גלעד, אתה עוזב את המשא ומתן וזהו, או שאתה נכנס למשא ומתן ומוצא מחיר הכי סביר שאפשר. המחירים הם לא סבירים כלל, אבל הכי סביר שאפשר כדי לשחרר אותו. אין מצב אחר. זו המציאות ואתה צריך להחליט. אתה רוצה לנטוש אותו? דגן לא יכול היה להוציא מהפה את המשפט: 'אני נוטש חייל שנפל בקרב'. הוא תמיד דיבר על המחירים, שאותם אינו מוכן לשלם. אבל אני חושב שבחלוף הזמן דעתו התמתנה גם בנושא הזה וברגע שהודעתי לו שחתמתי ושחררתי הוא התרגש ושמח. הוא היה במצב רוח טוב מאוד שגלעד חוזר הביתה".

ביולי 2012, מידן בדיוק מסיים את שירותו במוסד כשהוא מקבל את הבשורה הקשה על מחלתו של מאיר דגן. "קודם כל דגן לא היה בריא אף פעם. אני לא הכרתי אותו איש בריא. גם כשהוא היה ראש מוסד הוא סבל מכאבי תופת, כתוצאה מן הפציעה הקשה בסיני. כל בוקר הוא היה פותח את היום עם איזה 10 כדורים שונים. אני זוכר שכשהוא סיפר על הסרטן, הוא נטה לספר את זה עם הומור. הוא ממש דיבר על זה בלשון 'אני הולך למוסך, אני מחליף כבד'. וכשהוא יצא לעשות את ההשתלה בבילרוס, בעצם נפרדנו, הייתה לי תחושה חזקה שאני רואה אותו בפעם האחרונה. והשיחה הייתה מאוד אישית, מלנכולית, בתוך תוכי הייתה לי תחושה שלא אראה אותו יותר. וכשהוא חזר וראיתי אותו, הכבד תפקד מצוין. לא הרבה זמן אחרי זה, כשהמחלה חזרה, אני כבר אמרתי 'דגן יוצא מכל דבר'. אבל זה לא הניח לו. שנים הוא פשוט היה רדוף מחלה, שתעתעה בו כל הזמן. הוא ניסה הכול. הוא למד את הנושא ושמע והקשיב. הוא ניהל את זה כמו מבצע חייו. הוא הקשיב לכולם, שמע רעיונות והוא לא בחל בשום פטנט או רעיון חדש שהומצא. בחודש האחרון, כשהוא הפסיק להתגלח, פחות נפגש עם אנשים, כשהוא יותר הסתגר, היה ברור לכולם שזה הסוף, שהוא מתקרב".

>>צפו בראיון האחרון של מאיר דגן ז"ל