כזמרת, לפני שאת עולה לבמה לחפלה יש התרגשות מאוד גדולה. הלב דופק חזק, את רוצה לרצות את כולם - שכולם ישמחו, יקומו מהכיסאות וירקדו. לפעמים יש קהל טוב, לפעמים יש קהל פחות טוב. לפעמים הקהל שמח ורוקד, ולפעמים הקהל יבש. התפקיד שלנו כזמרות הוא לעשות חפלה, לשמח את האנשים ולעשות להם טוב על הלב.

גם כשאני לא מרגישה טוב לפני ויש לי כאבים או לחצים, כשאני עולה על הבמה פתאום אני לא מרגישה כלום. מהרגע שהרגל דורכת על הבמה, אני כאילו בעולם אחר, בגלקסיה אחרת. הבמה היא התרופה והתרפיה. החפלה היא ספורט בפני עצמו. כשאני מופיעה זה מרגיש כאילו אני מורידה 300 קלוריות לפחות. זה אנרגיה, אדרנלין. אני קופצת ומשתוללת עם הקהל וזאת חוויה.

>> החגיגה רק התחילה: האזינו לפודקאסט "היורשת"

אבל, יש מצבים לא כל כך נעימים שקורים לי עד היום. כשאני עולה להופיע אני מנסה לשמור על הבמה נקייה - אם זאת חתונה אז רק החתן והכלה, אם זה אירוע אז בעלי האירוע, אם בת או בר מצווה אז רק האמא והאבא. לפעמים כן עולים אנשים אחרים לבמה ומבקשים שיר עם הקדשה מיוחדת לבן, בת הזוג או לחבר טוב. הם נותנים טיפ על הדבר הזה, ולפעמים דוחפים את זה לתוך הגוף שלי. זה לא נעים לי בכלל, אני לא אוהבת את זה.

הם חודרים למרחב הפרטי שלי ולגוף שלי. זאת תחושה כאילו קנו אותך בכסף, כאילו אם הם נתנו לי טיפ - הם יכולים לגעת בגוף שלי. אין כזה דבר שבגלל שהביאו לי שטרות, יש להם זכות לגעת בגוף שלי. אני מנסה להזיז להם את היד ולהסביר להם שלא ידחפו אותה לגוף שלי, הם פשוט יכולים לתת לי את זה ביד.

התקופה של היום היא בכל זאת הרבה יותר נעימה לנשים מבעבר. פעם היה יותר קשה. בשביל לעלות על במה בחפלה הייתי צריכה לקחת הרבה אוויר כי ידעתי שיכולים לקרות דברים. קרה לי שמישהו שישב בקהל, היה לו הרבה כסף והוא ביקש שאקדיש שיר לחברה שלו. לא עשיתי את זה, הייתי באמצע שיר ולא כל כך מרוכזת.

הייתי ילדה אז ולא הבנתי עד כמה זה יכול להיות קריטי. הוא איים עליי עם הידיים על הצוואר שיעשה לי משהו. התחלתי לבכות ואבא שלי שליווה אותי בתחילת הדרך, הגן עליי בגופו. הוא קם עליו והיה שם בלגן גדול מאוד, אבל בסוף זה הסתדר.

אני מזדהה מאוד עם הסיפור של זוהרה וטופז שמוצג ב"היורשת". כל אישה זמרת חוותה את זה מכיוון המשפחה והחברים. יש כל מיני ניסיונות לשכנע, 'אל תלכי לזה, לא כדאי לך'. לי היה מזל גדול שאבא שלי היה איתי והאמין בי, למרות שמסביב שאר המשפחה לא הבינה למה. ניסו לשכנע אותו לא לעזוב את החיים שלו בשבילי, כדי לשמור עליי, אבל הוא האמין בי והרגיש שיש לי כישרון מספיק גדול שמצדיק לעזוב הכל ולהיות איתי.

להיות זמרת במדינה שלנו, במיוחד זמרת מזרחית, זה הרבה יותר מורכב מלהיות זמר. בחברה המזרחית, התפיסה היא שהאישה היא זאת שמגדלת את הילדים, מכינה את האוכל ועושה כביסות, עקרת בית. איך תהיי זמרת? זמרת זה קריירה, לילות, הופעות. בגלל שהמודעות היום השתנתה, האישה של היום היא לא האישה של פעם. היום נשים יוצאות לעבוד ועושות קריירה, זה מקובל. הן משגשגות ומצליחות.

רינת בר ב"היורשת" (צילום: מתוך "היורשת", קשת 12)
"לפני שאת עולה לבמה יש התרגשות מאוד גדולה. הלב דופק חזק". רינת בר ב"היורשת" | צילום: מתוך "היורשת", קשת 12

אני לא אחת עם מרפקים, לא ממש התאמצתי ונלחמתי על המקום שלי. יש הרבה זמרות עם מרפקים שעושות הכל בשביל הקריירה שלהן. כדי שזמרת תצליח, הכי חשוב שהיא תתחבר למוזיקה שהיא עושה מכל הלב והנשמה - שלא תתיימר להיות מישהי אחרת, חיקוי. היא צריכה להמשיך קדימה כל הזמן, רק ככה היא תחזיק מעמד.

אפשר בקלות להרים ידיים, אבל כל העניין זה האהבה למוזיקה. הצלחה של זמרת תלויה גם הרבה מאוד במנהלים שלה, הרבה זמרים נופלים על ניהול לא נכון. מנהל צריך להבין את האמן שלו, להאמין ולתמוך בו, יש לזה משקל מאוד גדול. את יכולה להיות הזמרת הכי גדולה בארץ, אבל אם הניהול שלך לא מספיק טוב לא תגיעי לאן שצריך. את צריכה שיאמינו בך בלב שלם.