בספטמבר 2010 שקלתי 156 ק"ג. במשקלים כאלה, התסכול והיאוש מובנים עמוק-עמוק בתוכך. לא הייתה דיאטה שנוצרה אי פעם שלא ניסיתי, והתוצאה, אחרי ירידה זמנית, הייתה שוב ושוב עליה מוגברת ובלתי נשלטת במשקל. הפסקתי להאמין בשינוי אפשרי. הייתי בן 45 וכל העת שיננתי לעצמי את המספר 56 - הגיל בו אבי נפטר מהתקף לב. בתוך סבך הרחמים העצמיים וההרגלים הכושלים שסיגלתי, לא מצאתי את הדרך להתמודד עם המובן מאליו. הייתי בדרך לתהום מבלי יכולת לעצור.
הבטתי מהצד על האיש ההוא (שהוא אני) ותהיתי: למה הוא לא עושה משהו? הרי יש תמרורי אזהרה בכל מקום: לחץ דם גבוה, כולסטרול בשמיים, שומנים בדם, חשש לסוכרת. זה שווה? את הגלידה (כמובן משמנת משובחת בשלושה טעמים עם פצפוצים)? את המאפים (כל בוקר מדף אחר במאפייה, עם עדיפות לגביניות ובורקיטס)? את המשקאות (אייס קפה בכל צורה והמון מילקשייקים)?
ואיך אני יכול להסתכל לחמש בנותיי בעיניים? מה אני עושה כדי שיהיה להן אבא בסביבה להמון זמן? מה אני מעביר להן בהתנהגות הזו?
מוטי רמז לפני ואחרי המרתון | צילום:
מוטי רמז
חברה חדשה: טבעת מסביב לקיבה
הפער העצום בין ההתנהלות שלי בתחום הבסיסי ביותר: הדאגה לעצמי, לאשתי, לבנותיי לבין הרצינות וההשקעה המופתית בשאר תחומי החיים היה בלתי נתפס. אבל כל המילים הטובות, ניסיונות השכנוע וההסברים המנומקים שקיבלתי מכל מי שאכפת לו ממני התנפצו בשניות כשראיתי מולי פיצה מפנקת או זיוה עם רסק עגבניות בצד.
עשיתי עוד ניסיון. אחרון. קיוויתי שהישועה תגיע דרך ניתוח. הפקרתי את גופי הענוג בידיו של המנתח וכשהתעוררתי הייתה לי חברה חדשה – טבעת מסביב לקיבה. תפקידה היה למנוע ממני לאכול כמויות בלתי סבירות. תפקידי היה לעשות הכול כדי לתחמן אותה ולהעמיס קלוריות רבות ככל האפשר למרות הטבעת. למשך זמן קצר נראה היה שהיא מנצחת, ירדתי 13 ק"ג, רובם בשלושת החודשים הראשונים, ושם הפסקתי לרדת. את הגלידות והשייקים היא לא ידעה לעצור.
עברנו למצב של שוויון. הטבעת עצרה אותי מלהמשיך ולהשמין, אבל את הכפתור הוירטואלי בראש היא לא סובבה לי. בספטמבר 2011 עברה שנה, נשארתי שמן בגוף ובנפש.
יש יתרונות מסוימים ברביצה ארוכה על הספה. אפשר לראות הרבה (מאוד) טלוויזיה ולקרוא. לא פלא שעם השנים הפכתי לספורטאי כורסה מהדרג הגבוה ביותר (מכדורגל ועד התעמלות אומנותית, מטניס ועד קפיצות למים. רואה הכל). במקביל קראתי בלי סוף ולמדתי היסטוריה באוניברסיטה הפתוחה.
ידעתי המון על ריצת המרתון: שהאגדה מספרת ששליח יווני רץ ממישור מרתון (יש מקום כזה!) עד אתונה כדי לבשר על ניצחון היוונים על הפרסים ומת מיד לאחר מכן, שהגדילו את המרחק באולימפיאדת לונדון רק כדי שנכדים של המלך יוכלו לראות את קו הזינוק, שהזמן הטוב ביותר שנקבע הוא פחות משעתיים וארבע דקות. וידעתי עוד משהו. שמרתון אני אראה רק בטלוויזיה.
ואז הגיע חבל ההצלה
אני מאמין שכדי להתעלות מעל מציאות נתונה, כדי לצאת מתוך ביצה טובענית שמושכת אותך פנימה צריך עזרה. ניצוץ. השראה. חבל הצלה שנזרק אליך כדי להניע מחדש את הרצון. ומאותו רגע האש הפנימית ניצתת והשמיים הם הגבול. חבל ההצלה שלי היה המרתון. שאיפה כל כך נשגבת, כל כך תלושה מהמציאות ואולי דווקא בשל כך הייתה ראלית יותר מסתם להפסיק לאכול צ'יטוס גבינה.
בפסיעות הראשונות שלי, אותן ניתן לראות בפרק הראשון של הסדרה, נידלק בי הניצוץ. ואני לא מתכוון לתת לו לכבות לעולם.
בספטמבר 2012 עמדתי על קו הזינוק במרתון ברלין עם יותר מ-40,000 משתתפים מרחבי הגלובוס. לא הגעתי כדי לצפות באירוע. באתי להשתתף. באתי לנצח. את המרחק של 42 ק"מ ועוד 195 מ' לקינוח, את הזמן שנקבע כזמן מקסימלי של 6 שעות ו-15 דקות, את התסכול והייאוש שמצאו להם מקום חם ונעים בתוך הנשמה שלי ועכשיו הלכו לחפש בית אחר, את חוסר האמונה, את עצמי הישן.
הגעתי לברלין כשאני שוקל 102 ק"ג. אחוזי השומן צנחו ולעומתם, מסת השריר עלתה פלאים. הרגשתי חזק בגוף ובראש, ידעתי שאני יוצא לריצה של חיי, לריצה למען חיי. זה לא קרה בחלום ולא במקרה. הרבה שעות של עבודה קשה, פיזית ומנטלית, הביאו לרגע הזה. הדרך אל המרתון הייתה חשובה לא פחות מהריצה עצמה.
עמדתי על קו הזינוק עם יותר מ-40,000 משתתפים, וחייכתי.
כיום, אחרי אחד עשר מרוצים נוספים שרצתי השנה למרחקים של 5-15 ק"מ, אחרי שינוי מתמיד והדרגתי של אורח החיים, אחרי שהצלחתי לשמור על הירידה במשקל וקו המאה נראה קרוב מתמיד (הייתי שם לאחרונה בגיל 19) אני מרגיש שהגיע הרגע שלי להושיט יד ועזור. לתת השראה, להדליק ניצוץ.
המרתון הראשון שלי היה בשבילי. את המרתון הבא ארוץ בעיר הולדתי ת"א גם למען כל מי שזקוק להוכחה שהבלתי אפשרי – אפשרי בהחלט.
המרתון, פרק אחרון, שני, 22:55, אחרי מונית הכסף
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
