שנה עמוסה עברה על הזמר והשחקן רן דנקר. אחרי שהוציא את אלבום הסולו האישי והחושפני שלו, עכשיו הוא חוזר לתפקיד מלפני 16 שנה – רובין הוד. אבל אז הוא עוד היה בן 20, ודברים השתנו. "מה שמוזר אצל רובין הוד, זה שאיך שאני נכנס לדמות, משהו בי קצת חוזר אוטומטית אחורה. פתאום הציניות ודברים אחרים מתקלפים". אבל עכשיו, הוא מגיע לתפקיד ממקום יותר בוגר: "אז אולי זו הייתה מלחמת הישרדות, רציתי להוכיח שאני שחקן רציני ומוזיקאי. היום אני לא במקום של הוכחה".
אמנם כלפי חוץ דנקר נראה מאוד רגוע ושליו, אבל במצעד הגאווה יצא ממנו משהו אחר. הוא השתולל, רקד, ואפשר לעצמו להיות מה שהוא רצה. "אני חושב שזו הפריווילגיה הכי גדולה שיש לאמן, שעל הבמה אתה יכול להיות מה שאתה רוצה", הודה הזמר. "וזה מאוד כיף לי. כי בחיים, אפילו בראיונות, יש לי איזושהי מבוכה שישר מתגנבת פנימה. קשה לי לשים את האצבע למה, אולי זה דיסוננס בין משהו פרטי שאני רוצה לשמור בחיים שלי לבין הפרפורמר שאני, ועל הבמה אין לי את הדבר הזה, אין לי בושה, זה לא משהו שאני מכיר".
גם את החיים הפרטיים הוא החל לשתף עם העולם בזמן האחרון, בפוסטים על הרגשות והמחשבות שלו, והפך מלהיות מכונס, ליותר פתוח. "אני לא כזה מכונס כמו שאני נראה כלפי חוץ. הרבה פעמים אנשים אומרים לי שאני נראה שלו, בזן ומאופק. איזה זן ואיזה מאופק? אני מנסה לאסוף את השברים. מבפנים אני מתפרק, מתפרע. ומי שקרוב אליי חווה את זה".
באלבום האחרון אמרת שהרבה דברים שם נכתבו מדברים מאוד אישיים שכתבת ביומנים שאספת במשך שנים, ואז כשסיימת לכתוב, שרפת את כל היומנים.
"אני עדיין עושה את זה. אני אוהב לשרוף את זה אחרי שאני משתמש בזה לאיזושהי יצירה. זה כמו מחשבה, היא עוברת. אני כל הזמן חושב דברים, מוציא אותם ואז רוצה להתקדם הלאה, כדי לא להיתקע במקום שהייתי בו. זה מבחינתי נותן לי את האפשרות להמשיך את המסע".
כשחושבים על רן דנקר, אי אפשר שלא להיזכר לרגע בנינט ולהתמוגג. בספטמבר האחרון השניים התארחו במופע של עילי בוטנר בקיסריה ושרו את "מה שלא הספקתי לומר", והעיניים הנוצצות של טייב אמרו הכל.
תגיד והתמונה שראינו לא מזמן שלך ושל נינט ביחד.
"מי זאת?".
אני רוצה להגיד לך שהיה כיף לראות את זה, אם אפשר עוד פעם נשמח.
"האמת שגם לנו היה ממש כיף. זה היה מפגש להופעה בקיסריה אצל עילי בוטנר, והאמת זה היה רגע די מרטיט".
אחרי הרבה מאוד שנים שלא נפגשתם.
"כן, גם כל השנים האלה לא שרנו ביחד ולא נפגשנו על הבמה, והיה בזה משהו עוצמתי. זה מסוג הרגעים האלה באמת שאין איך להסביר אותם. פשוט לא ידעתי מה יהיה, אמרתי אולי אני אעלה לבמה וזה יהיה פלופ נוראי, וההתרגשות תהיה מוגזמת. ואולי ייצא משהו, לא יודע אם לא טבעי, כי ידעתי שמשהו טבעי יקרה שם, אבל לא ידעתי איך זה ייראה. ופתאום במפגש הזה על הבמה הרגיש לי שאין עולם, פתאום 'וום', הכל נעצר, הרגע הזה קורה, ואני חושב שגם הקהל הרגיש את זה".