שלושה פרקים. זה כל מה שהיה צריך כדי לרמוס חלום של שנים. מאז ילדות, פנטזתי על הבית עם הגדר הלבנה, קוויקי לווגאס, דיסנילנד פעם בשנה עם הילדים העתידיים והמתוקים שלי שידברו אנגלית מתוקתקת עם ר' מתגלגלת ואף פעם לא יעצבנו אותי. ריירתי על ארוחות מוגדלות במקדרייב, בופה all you can eat ב-10 דולר לכל המשפחה, סיילים שווים בניו יורק, חצרות מתוקתקות בצבע ירוק עז שיקשטו את השכונה שבה אחיה, האוטובוס הצהוב שיאסוף את הילדים בבוקר ויאחל לי מדי יום "בוקר טוב מאם", הדוור הקבוע שיעביר לי את הדואר ויידע את שמי ותאריך הלידה שלי. חלמתי על איזה רומן קטן וסוער עם הגנן הצעיר, על חוויית סופר מושלמת במעברים ענקיים ועגלות קניות גדולות עוד יותר, על נימוסים של עוברי אורח, על תורים בהם אף אחד לא דוחף או נדחף, על נסיעות בהיי-וואי פתוח, על מכונית עם גג נפתח ונסיעות אל האופק. אחח, החלום האמריקאי. אבל עכשיו, כשאני עוצמת את העיניים, כל מה שאני רואה זה את חיים הכט. וזהו, שם זה נגמר. להתראות USA, שלום N.Z.
אז כן, אני גרה בנס ציונה. ואם רוצים לדייק: בנס ציונה valley (נשבעת לכם, זה מה שכתוב בכניסה לשכונה שממוקמת בעמק). הצופים בסדרה של חיים הכט "בין אריזונה לנס ציונה", כנראה עברו ארבעה שלבי צפייה ברורים. ויש להניח שגם אם לכם היה חלום כמו שלי (פלוס מינוס), הוא נרמס לרסיסים (או במקרה האמריקאי: רוסס על ידי M16). אבל אולי, זה דווקא לא כזה רע כמו שחושבים. אחרי הכול, אתם גרים בנתניה ואין סיכוי שתגיעו לעשות שבת באל.איי בקרוב.
שלב ראשון: מה אני עושה כאן לעזאזל?
בתים עם שלושה מפלסים במחיר של חדר וחצי בנס ציונה, גינה מתוקתקת, שכונה נפלאה, קהילה מאוחדת. הילדים מחונכים, מנומסים, שקטים, מסמנים לך "עוצמת קול 0" במסדרון במקום אצבע משולשת בכיתה. אז כן, הארנונה קצת יקרה ואתה חייב לדאוג תמיד לקיר החיצוני של הבית שלך שחלילה לא ייאבד טון אחד מגוון הצבע שלו – אבל תראו איזו איכות חיים יש לך באמריקה. בתי ענק, מרתפים עם מכונת כביסה ומייבש, טרמפולינה בחצר, תמונת אינסטגרם מושלמת. כל מה שעובר לך בראש זה שמחר על הבוקר, אתה בודק איך אתה עושה רילוקיישן מהעבודה שלך ASAP כי אין סיכוי שאתה נשאר בדירת פח שלך בבאר יעקב ב-3 מיליון שקל. מה, אתה פראייר?
שלב שני: שנייה, בעצם חכו רגע עם הרילוקיישן
אבל אז חיים הכט עושה קסם עם הידיים ואתה עוצר רגע עם האריזות של הבית ומכירת האוטו, הקונסולה והכוורת ספרים מאיקאה (איך לכולם יש אותה, רבאק?), ואתה עושה חושבים. כי פתאום אתה מבין שאנשים נהרגים שם על כלום, ילדים שמעזים להרים את הקול ל"עוצמת קול 1.5" בזמן השיעור "זוכים" להתערבות של שלושה מלווים שמרחיקים אותם מזירת הפשע ויש שוטר בבית ספר ששומר עליהם מפני חטיפות, אונס ורציחות לאור היום. אה, ויש גם את העניין הפעוט הזה עם מתבגרים מתוסבכים שמתעקשים לרסס ביריות את כל העולם (שזה אומר: קודם את ההורים שלהם מתוך שינה, אחר כך את כל העולם). פחות מגניב.
שלב שלישי: טוב, על מה לעזאזל חשבתי?
אבל אתה אומר: "נו, באמת? ואיפה הפיגועים שלנו? והפוליטיקאים שלנו? זה איכות זה?" ואז חיים הכט שולף עוד שפן מהכובע. הוא שולף את המספרים והסטטיסטיקות ואתה פתאום מבין שמדובר בסכנת נפשות של ממש. ערימות של עברייני מין ברחובות (אולי עדיף היה כבר לתת סטטיסטיקה על אנשים שאינם פדופילים ואנסים. זה כנראה היה נתון גבוה יותר), סוחרי סמים מסתובבים בכל חור ונשק לכל אדם הוא באמת פרס מקסים לאזרח האמריקאי.
שלב רביעי: רגע, אבל שמעתי שפורטוגל מהממת
ואז מגיע השלב הזה שאתה חושב רגע בצורה מפוכחת יותר. הלוא זה ברור שחיים הכט יצר סדרה שלמה כדי להחזיר את בנו הביתה, שזה יותר ממה שאמא של מרקו עשתה. מצד שני, הוא נתן כאן חומר למחשבה וסטטיסטיקות מפחידות בהחלט. ברור שלא הכול שחור ולבן, ובכל זאת – אתה מסיים את הצפייה בתחושה טובה יותר עם עצמך. כי בינינו, לחיות בנס ציונה valey זה די לחיות את החלום. זה נכון שלוקח לי שעה וחצי להגיע לעבודה, ויש לי דירת קופסה ואף פעם לא עונים לי בעירייה. אבל אין על השכונה שלי, ואין על השכנים שלי, ואני אוהבת שהבת שלי צוחקת עם המורה שלה ב"עוצמת קול 3", ואני מתה על זה שהילדים שלי יורדים לגן שעשועים לבד. לגמרי לבד. וכן, יש גם את הקטע הזה שאני יכולה ללכת לכל מקום שאני רוצה ולדבר עברית. ככה בלי פחד.
יש משהו נחמד בלשחרר חלום גדול ולהבין שאולי אני קצת חיה את החלום. מצד שני, שמעתי שהכי שווה לחיות בפנסיה בפורטוגל. וככה, חברים, מייצרים חלום חדש. הכט, בחייאת – אל תהרוס לי גם אותו.