"עבדתי רוב חיי כשרטטת בניין, סוג של עבודה משרדית אפורה, אבל לפני הכול הייתי אמא. זו הייתה ההוויה שלי. בגיל 43 התחלתי להרגיש מחנק ומצוקה רגשית גדולה. לא ידעתי להסביר מה ולמה אני מרגישה כך.
מי שבעיקר הבחין במצוקה זאת דווקא הסביבה הקרובה. 'את אפורה, החיים שלך אפורים', הם אמרו לי. 'חוץ מבית, ילדים ועבודה שום דבר לא מעניין אותך'. מעולם לא התחברתי לעולם ההימורים, הייתי אדם אחראי וערכי, אבל בפעם היחידה שהסכמתי ללכת לשחק במכונות מזל, מחול השדים נפתח.
התחלתי להרגיש שהריגוש בהימור, הישיבה מול מכונה שמקבלת אותי כמו שאני, שעוזרת להשתיק את קולות הפחד, הדאגה, העצב וחוסר המשמעות, התלבש עליי כמו כפפה ליד. הרגשתי שמצאתי את הנוסחה לאושר. הרגשתי ככה במשך כשנה וחצי. חשבתי שאני שולטת בהימור, שהכל בסדר, או לפחות ככה חשבתי. לא הפסדתי יותר מדי כסף, מדי פעם אפילו הרווחתי וזה היה נחמד. בבית ידעו ושמחו בשבילי. הם לא חשבו זה הולך להידרדר למקומות קשים.
אחרי שנה וחצי התדירות שבה הגעתי למקומות האלה גברה ואז החלו השקרים והמניפולציות, בעיקר למשפחתי הגרעינית. בעלי אמר לי שהוא מרגיש שמשהו לא תקין קורה אצלי, אבל הייתי עונה לו שהוא הוזה ומדמיין, שהכל בסדר אצלי. הרגשתי שזה משהו שחזק ממני, הדבר היחיד שרציתי היה רק ללכת לשם עוד פעם ועוד פעם. אז גם התחילו ההפסדים הכספיים הגדולים. הייתי מגיעה הביתה בלילה אומללה, מבטיחה לעצמי שזו הפעם האחרונה, שזו לא אני ושזה נגד הערכים שלי, אבל קמה בבוקר ורק מחפשת מאיפה להשיג עוד ועוד כסף.
במשך שנה וחצי גרמתי למשפחה שלי נזק כלכלי מטורף, אבל איכשהו הצלחתי להסתיר אותו. הצ'קים חזרו, החשבון שלנו הפך למוגבל, פדיתי את כל תוכניות החיסכון - ועדיין הצלחתי לשמור על כל הסיפור מעורפל. ידעתי שאם מישהו ידע את האמת אני אצטרך להפסיק, ולא הייתי מוכנה לזה. הצורך להיות במקום שבו אני לא מוטרדת מהיומיום ומהפחדים שלי, מהאימהות הטוטלית שלי, היה חזק יותר מהכול. זו הייתה הבריחה האולטימטיבית.
אחרי שלוש שנים של הימורים, הבת שלי התחילה להרגיש שמשהו לא טוב קורה עם אמא שלה. בשנה וחצי הראשונות סיפקתי את הסחורה לכולם ותפקדתי נהדר, אבל כשהחלה ההידרדרות, הייתי מהמרת כל הלילה, מגיעה בבוקר ומיד הולכת לעבודה, נרדמת על המקלדת וסובלת מייסורים אדירים. פחדתי שאם יאשימו אותי בחוסר תפקוד, יפסיקו לי את האהבה הכי גדולה שלי, ההימורים.
בשלב מסוים הבת שלי נכנסה לאינטרנט, על אף שלא היו אז יותר מדי מחקרים וחומר בנושא, ופשוט הבינה שאמא שלה מכורה. כשהיא הטיחה את זה בפניי, אמרתי לה שהיא מדברת שטויות ושאני יכולה ברגע להפסיק. היא הציבה אולטימטום: זה היא או ההימורים. הבנתי שנתפסתי, ואולי בסתר לבי כבר התפללתי להיתפס. לחיות את החיים הכפולים היה כבר מעבר לכוחות וליכולות שלי, חייתי בחושך ולא יכולתי לשאת זאת יותר.
להגיע לתחתית
לכל אחד יש תחתית אחרת. יש סיפורים על אנשים שהפסידו בתים, בני משפחה וחברים ואפילו נשארו עריריים כתוצאה מההתמכרות. במקרה שלי לא הגעתי לזה. לכאורה, הגעתי לתחתית לא מאוד נמוכה כי לא איבדתי את הבית שלי, את המשפחה והילדים, אבל התחתית הרגשית והנפשית שלי הייתה נמוכה מאוד. חשבתי על המוות. לא יכולתי להכיל יותר את הבושה והאשמה מהמקום הנמוך והמושפל שהייתי בו.
כשהבת שלי הציבה את האולטימטום, הרגשתי שמישהו סוף סוף בא להציל אותי. אז גם נכנסתי בעצמי לאינטרנט וחיפשתי הסבר לתופעה, חיפשתי אם יש פתרון לבעיה שלי. הגעתי לעמותה שמטפלת במכורים, שם פגשתי "מכור נקי" שסיפר את הסיפור שלו. הרגשתי הזדהות איתו, ושאלתי אותו איך הוא מצליח לא להמר.
בהמלצתו, הגעתי לקבוצת תמיכה. בתחילה זה היה מקום זר ומנוכר בשבילי, לא היה לי מושג לאן אני הולכת. לא היה לי פשוט, אבל הלכתי פעם ועוד פעם, ורק אז הרגשתי שקורה משהו. יש משהו באוויר, במקום הקבוצתי המחבר והמזדהה הזה, שהוא מעבר לבינתי. זה משהו רוחני. רק כשאת שומעת שאנשים נקיים במשך תקופה ארוכה, את מבינה שיש תרופה לדבר הזה. שם בפעם הראשונה חוויתי תקווה, ומשם נפתחה הדרך שלי להחלמה.
לאחר כשנה בהחלמה הבנתי שאני חייבת להתקדם עוד צעד קדימה, שאם אני אדרוך במקום, אני אלך אחורה ואחזור למקומות האפלים שהייתי בהם. ואז החל מסע הלימודים וההתפתחות האישית שלי. בתחילה עברתי קורס קואוצ'ינג, התחלתי לאמן אנשים ושם קרה הפלא. זה עבד. הצלחתי לעזור לאנשים והבנתי סוף סוף מה הייעוד שלי בעולם הזה. הרגשתי רעב ללמוד את כל מה שקשור להתמכרויות והבנתי שרק אם אני אשאר מחוברת להחלמה שלי, אני אשאר נקייה. הפחד לא ליפול תמיד מרחף מעל הראש שלך.
ככה הגעתי ל"טאותרפיה"- מכללה ללימודי פסיכותרפיה ממוקדת התמכרויות, למדתי 3 שנים בניהולו של דר' אברהם מזרחי, שבזכות החזון שלו הפך את הבלתי אפשרי לאפשרי. אני בוגרת המחזור הראשון של המכללה מצילת החיים. כיום, לאחר 6 שנים, המכללה הפכה למעצמת החלמה, לאו דווקא רק עבור מכורים קלאסיים לאלכוהול, הימורים או סמים. אני מאמינה שרוב האנשים מכורים למשהו – בין אם זה לרגשות, לקניות, לדיכאון או לסמארטפונים, להרבה אנשים יש משהו שמנהל להם את החיים ומפריע להם בהתנהלות תקינה בחיי היום יום.
כיום אני עובדת במכללה שבה למדתי, מנחה קבוצות, מרצה ומטפלת באנשים בקליניקה שלי, אנשים שמבקשים עזרה והדרך שלי לעזור להם היא מהידע האקדמי שלי ומניסיון החיים שלי. אם אני הייתי כבר בתופת והצלחתי לצאת משם, כל אחד יכול. הוא רק צריך להיכנע, להודות בבעיה ולבקש עזרה. הגשמתי את החלום שלי והייעוד שלי בעולם הזה. אני כל הזמן במגמת התפתחות, אני זזה קדימה כדי לא ללכת אחורה.
מהמרים נמצאים במקום של ייאוש מאוד גדול ומאבדים תקווה. חשוב לי לדבר לנשים שנמנעות להגיע לקבוצות תמיכה בגלל הבושה. אלה מקומות שיותר מזוהים עם גברים, ולכן לנשים יותר קשה להתחבר אליהם. חשוב לי להעביר את המסר שיש מוצא ויש לאן ללכת, צריך רק לעשות את הצעד הראשון ולבקש עזרה. התמכרות להימורים היא מחלה קשה כי היא מחלה לא נראית, היא שקופה. לעומת מכור לסמים או לאלכוהול שהמחלה ניכרת עליו פיזית במראה יחסית עוד בשלבים הראשונים, המהמר נמצא עם מסכה ואגו עד הרגע האחרון. זו מחלה קשה ומורכבת, אבל יש פתרון. יש תקווה.