היא רגילה לעולם הזוהר וזאת גם לא הפעם הראשונה שלה בתוכנית ריאליטי, אבל הוא רק חיכה להזדמנות להראות את האומנות אותה הוא חי בפני כולם. מעיין אדם וארטיום ליאסקובסקי מספקים לנו אין ספור רגעי דרמה וצחוק בחדר החזרות ועל הרחבה. רגע לפני הגמר הגדול של "רוקדים עם כוכבים" (בשני, אחרי החדשות בקשת 12) הם מחליטים לספר הכל, וכן - גם פה אין להם מעצורים.
האמנתם שתגיעו לגמר?
"הוא כן, אני פחות". סיפרה מעיין, "יש לי נטייה להגיע לסוף כשאני מציבה מטרה. אני לא זוכרת משהו שרציתי מאוד ולא השגתי אותו בסוף, הייתי מוכנה לשלם מחירים אדירים בדרך. זה היה נראה חסר סיכוי בהתחלה, זה לא היה נראה כמו משהו אפשרי. דשדשתי מאחורי רקדנים מנוסים יותר, שיש להם קואורדינציה בגוף. בשום שלב לא תכננתי את הגמר, הטכניקה שלי הייתה עוד נאמר אחד, עוד ריקוד אחד. אני רק רוצה לרקוד את הריקוד הבא. בגלל האופן האינטנסיבי של התוכנית, את לומדת רק את הריקוד הבא שאת מבצעת ועוד ריקוד אחד להמשך. בכל פעם רציתי רק עוד ריקוד אחד, הרעב הזה לעוד ריקוד אחד, מטיס אותך מריקוד לריקוד".
"אני תמיד האמנתי" שיתף ארטיום. "בשנייה הראשונה שראיתי את מעיין אמרתי 'אין סיכוי'. איך שהתחלנו להתאמן, ראיתי בעיניים שלה את הלהבה הקטנה הזאת של הרצון להוכיח, לא לאחרים - קודם כל לעצמה. היא עובדת קשה, היא חרוצה, כל נאמבר שאנחנו עושים - היא מגלה בעצמה כוחות שלא היו בה קודם. היא כמו ספוג, היא סופגת את הביקורות. היא סופגת את הביקורת שלי, את הביקורת בחוץ, את הביקורת של השופטים. היא משתפרת מרגע לרגע, הגענו למצב שאנחנו לומדים ריקוד ביום. בהתחלה חודש שלם עבדנו על ריקוד".
מגישת הטלויזיה לא נשארה אדישה לדברים של בן זוגה לרחבה, "כיף לי שארטיום מדבר ככה, הוא לא פירגן לי או כמעט ולא פירגן לי לאורך העונה. הוא באמת האמין שהוא צריך למחוץ כדי שיצא כל המיץ. הוא לא שחרר, לא נתן לי לנוח על זרי הדפנה, כל הזמן דרש ממני יותר. גם כשהרגשתי שאני סוף סוף עושה את זה יפה, 'היד הייתה סוף סוף איפה שהיא אמורה להיות אבל האצבע לא'". ארטיום המשיך אותה, "אני לא רציתי שהיא תרגיש בנוח, רציתי שהיא תתעצבן, שתהיה עצבנית שהיא מגיעה לאימונים כדי שיהיה לה רעל בעיניים".
על הכימיה בין מעיין וארטיום אפשר לדבר שעות, בעיקר על התנודות בין אוהבים למצב בו הם לא יכולים לראות אחד את השנייה. "מה שארטיום לא יודע, זה שאני לא צריכה אותו כדי לדרוש מעצמי יותר. הוא אפשר לי להישען עליו, כי הוא דרש כל הזמן יותר. כשהוא שיחרר הוא ראה איך אני מתחדדת. שנינו פרפקציוניסטים, אני לא הייתי עולה עם משהו שאני לא מרגישה שאני מצוינת בו. לשמוע אותו משחרר לראשונה, בלי לפחד שזה יגרום לי לנוח, גרם לי להבין שהוא למד אותי" שיתפה מעיין.
"מקל וגזר, היה רק מקל"
"תדמייני שאת נכנסת לחיים של מישהו 12 שעות ביום למשך חודשים, לא פגשת אותו קודם ולא בחרת בו. אני עובדת במסגרת, נפש חופשיה. ארטיום מבחינתו נתן לי ביקורת בשביל שאני אשתפר, ואני מהצד שלי הרגשתי שאני כל הזמן מאכזבת אותו. מקל וגזר, היה רק מקל. ארטיום עם הזמן למד לגלות את הגזר ואני כל הזמן למדתי לעבוד רק עם מקלות. אני לא צריכה מחמאה ממנו בשביל להרגיש, הייתי מאוד חסרת ביטחון ואני לא מראה את זה, הייתי מאוד חסרת ביטחון רוב הדרך". מעיין שיתפה באומץ.
גם ארטיום התייחס לחוסר הניסיון, מהצד שלו, "בדיוק כמו שהכוכבים מגיעים לפה עם אפס ניסיון, גם אנחנו הרקדנים באנו עם אפס ניסיון. חוץ מחיים, הוא היה כבר בעונות קודמות, לפני עשור עם אנה. רוב הרקדנים הם רקדנים צעירים, ילדים בני 20 עד 30. מבחינתם זאת פעם ראשונה שהם נמצאים בסיטואציה כזאת, ללמד מאפס ויש לך דד-ליין. אתה לא יכול לנוח לשנייה, אתה חייב לתקתק עבודה. אתה לא יכול להתעכב שלוש שעות על צעד. אתה לא הולך הביתה עד שהקומבינציה הזאת לא מושלמת".
מעיין המשיכה "לא יודעת להסביר לך, אני הייתי עם דמעות בעיניים. היה לי כל כך קשה לפעמים, גם מולו וגם מול עצמי. הפקודות של המוח והגוף הן משהו שמאוד מתפתח עם הזמן כאן. זה לא טבעי, זה לא טבעי. את או נמתחת או מתכופפת. לפצל את הגוף לחלקים זה משהו שלוקח למוח המון זמן להתרגל. זה לקח לפעמים שעות, אני מדברת איתך על צעד. היו לי דמעות בעיניים. את עושה עוד פעם ועוד פעם, שעות! ואנשים הולכים ואת עדיין בסטודיו. למדתי עם הזמן שלפעמים משחררים את זה, הולכים למשהו אחר". ארטיום הוסיף "אותו דבר היה לנו עם הפאסו. שלושה ימים לא יצא כלום. אני הלכתי הביתה, היא הלכה הביתה. חזרנו בערב לחזרות ופתאום היא עושה לי את כל הקומבינציה ב-30 שניות".
"אין לזה הסבר. צריך לדעת פה מתי ללחוץ ולא לוותר ומתי לשחרר. בחצי גמר, התוכנית הכי חשובה שהייתה, אני ב-4 הלכתי הביתה כי הרגשתי שבשביל הג'ייב אני צריכה לנוח. אני מותשת באופן קיצוני כי לא הצלחתי לעשות דברים שאני יודעת איך לעשות אותם ואני יודעת איך הם צריכים להיראות אבל הם לא יוצאים לי. אמרתי 'מעיין לשחרר'. הלכתי לישון בארבע עד הלילה, קמתי כדי לשתות מים וחזרתי לישון. הגעתי עם כח לרקוד ג'ייב וקיבלנו 39 נקודות".
"ללמוד לאכול בן אדם"
מה למדתם מהתהליך ב"רוקדים"?
ארטיום: "להיות סבלניים, לדעת מתי ללחוץ ומתי לשחרר. כולם באים מעולמות שונים לחלוטין. זמרים, שחקנים, מגישים, רקדנים. לכולם יש מנטליות שונה וצריך לדעת גם לקבל". בת זוגו לרחבה הוסיפה "ללמוד לאכול בן אדם. היום אני יודעת לאכול אותו, היום דברים שהוא אומר לי לא יפגעו בי בהתחלה. היום אני מבינה למה הוא אומר את מה שהוא אומר, מאיפה זה בא. זה חשוב בכל מערכת יחסים, שלומדים באמת את הווליומים אז אפשר להתחיל ללכת, לאהוב אחד את השני בגלל ולמרות. בלי התניות ובלי דברים שהיו בהתחלה, זאת הייתה מערכת יחסים על סטרואידים. הוא הגאווה כי גדולה שלי פה, העובדה שהצלחתי להיות איתו ביחסים טובים ובאווירה טובה".
למרות מה שהקהל בבית חושב, מעיין חושפת שהמערכת יחסים בינה לבין ארטיום היא אחרת כשהמצלמות כבות, "אנחנו מאוד קרובים אחד לשניה, אני מטפלת לו בעניינים והוא מטפל לי בעניינים. יש כאן מערכת יחסים מדהימה". ארטיום מוסיף, "אנחנו שולחים סרטונים אחד לשניה בשלוש לפנות בוקר. אנחנו כל היום ביחד. במיוחד בתקופה האחרונה, בשלושת השבועות האחרונים. אנחנו רעבים לגמר הזה, אנחנו רעבים לניצחון".
אם היינו נפגשים אחרי התוכנית השנייה זה לא היה נשמע ככה
ארטיום: "לא. חד משמעית". מעיין: "בהתחלה את לא מבינה למה נפגעת, אחר כך זה מתפוצץ לך בפרצוף. בסוף מגיע הפיוס. תמיד אומרים על אנשים בוגרים יותר שהם מאושרים יותר מאנשים צעירים כי הם פשוט מפוייסים עם עצמם. כשאתה צעיר אתה רעב יותר ורוצה יותר ולא נוח לך עם עצמך. המערכת יחסים שלנו הגיעה לבגרות, היא מפוייסת. אני יכולה לריב איתו עכשיו אבל זה לא ירגש אותי, לא יסעיר אותי ולא יטלטל את עולמי. כמו לפני חודש או חודשיים".
הגבה ועבודת הפרך
לאיזה נאמבר שלכם פחות התחברתם?
ארטיום: "היו נאמברים יותר טובים והיו נאמברים פחות טובים. אם לדבר על נאמבר אחד ספציפית שפחות התחברנו אליו, חד משמעית, אני חושב הפוקסטרוט. אני אוהב את הריקוד, אבל משהו לא עבד שם. משהו לא התחבר". מעיין מסכימה עם הרקדן שלה אבל לגמרי מרימה למה שהגיע אחרי "הפוקסטרוט המקולל", "מה שקרה מהפוקסטרוט צפונה, שם באמת לקחנו את המושכות. אנחנו בחרנו את השיר ואנחנו בחרנו את הריקוד ותפרנו לעצמנו חליפה אישית שתתאים לנו. לאיפה שאנחנו עומדים מבחינה מקצועית, למה אנחנו רוצים להראות השבוע וזה ממש הוכיח את עצמו. אחר כך הגיע הפאסו, זה לדעתי הריקוד הטוב הראשון שלי בתחרות. ריקוד שאני גאה בו. ממנו והלאה עשינו מה שבחרנו ומשבוע לשבוע זה הוכיח את עצמו. כל נאמבר היה טוב מקודמו, מה שפשוט הראה את האופן שאנחנו לומדים להכיר את עצמנו טוב יותר ולהשתפר".
ארטיום לא חושב אחרת "כל נאמבר הראה ביצוע טכני יותר טוב, ביצוע אמוציונלי יותר טוב, ביצוע רגשי יותר טוב. התחלנו להתחבר, זה תהליך, זה מסע בסופו של דבר. הפכנו להיות זוג על הרחבה,. הג'ייב האחרון שלנו על הבמה - מעיין נראתה כמו רקדנית. אני הייתי עם פה פעור, כשראיתי אותה יוצאת מחדר ההלבשה". מעיין מסבירה "לקח לנו זמן להבין מה אמור לקרות על הרחבה. היום הוא אומר לי לעמוד והרגל יוצאת. כל אחד מהאיברים עבר עבודה וטיפול בנפרד. היום כולם מתחברים ויודעים לעשות את העבודה יחד. רקדנים יבינו את השכבות. עבור הצופים או עבור השופטים זה רגע אחד אבל אני עובדת כמה חודשים. הגבה שלך צריכה להיות במקום הנכון. זאת עבודת פרך". ארטיום: מה שנראה הכי קל מהבית, הצופים חייבים לדעת, זה הדבר הכי קשה. בגלל שזה נראה קל, זה הכי קשה.
לוקח בסיבוב כל טיקטוק
איך אתם מסכמים את החוויה?
"צריך פרספקטיבה לאחור, להבין מה קרה כאן. אבל אני אסירת תודה על מה שזה נתן לי. לזכור כל הזמן שגם כשנראה לך שאין לך סיכוי, שאת לא יכולה לעשות משהו, את יכולה. אין כוח בעולם כמו כוח רצון. ההפתעה לגלות שאם יש לך תשוקה למשהו, את יכולה להיות ממש טובה בו. את צריכה להחליט. את צריכה להיות מוכנה לשלם מחירים". ארטיום: "אני מודה לקשת וליואב צפיר שבאמת נתנו לנו, הרקדנים, ולענף שלנו את ההזדמנות לשתף את האנשים באומנות שלנו. אנחנו מתייחסים לזה כאומנות או נמות. אין דרך יציאה מזה, אנחנו חיים ונושמים את זה מגיל קטן. זה נמצא בעצמות ובוורידים שלנו בכל חלקיק בגוף".
מעיין ממשיכה וחושפת "אנחנו זלזלנו בזה. מאוד רצינו להתרחק מהסלונים, אמרתי לו 'בוא נעשה יותר הרמות'. זה מאוד משעמם הסלונים. אבל התאהבתי קשות, הריקודים הכי יפים שלנו היו ריקודים טהורים, על טהרת הסלונים. זה מרהיב וזה באמת לוקח בסיבוב כל טיקטוק וכל מה שהוא 'אין'. כשאני רואה נאמברים של אחרים, רוקדים טנגו ופסו וצ'ה צ'ה וג'ייב - איזה מרהיב.
אתם יכולים לדמיין את לוסי מכריזה עליכם כעל המנצחים?
ארטיום ממהר להגיב "אני מדמיין את זה מהרגע הראשון". אבל מעיין הודפת "אני עוד עצורה שם". והוא כמובן עונה כמו שרק הוא יודע "היא צריכה להיות עצורה שם, היא צריכה לעבוד". מעיין: כשהרגשתי שאין לי סיכוי, נלחמתי יותר חזק. אני עובדת טוב כשזה כנגד כל הסיכויים, זה מנטרל אותי, אני רפויה. אני צריכה את האתגר, גם אם לא היה אף אחד חוץ מאיתנו בפרוייקט הזה, הייתי מגיעה לאותה נקודת מקצועיות שהייתי בה אם היו דורשים את זה ממני מפעם לפעם. האתגר מפעיל אותי. כל שלב הוא אתגר".