מכל השכונות בארץ, בחרו אכרם ופותנה ג'אבר לפתוח חומוסייה באמצע שינקין. כשבודקים מה הביא זוג ערבי מטייבה להקים משפחה דווקא במרכז תל אביב מבינים שכנראה זה נראה מוזר רק למתבוננים מהצד.
כתבה מתוך התכנית "עובדה עם אילנה דיין" ששודרה בפברואר 2003 מוכיחה שאין להם שום חרטות. "עברתי לתל אביב כבר בגיל 18 כי רציתי עצמאות", מספרת פותנה. את אכרם היא הכירה שנה לפני כן, עוד כשהייתה מופיעה בהצגת יחיד בטייבה. "הביטחון העצמי שלה מול קהל של גברים פשוט עשה לי את זה", מודה מי שהפך ברבות השנים לבעלה. הם מצאו מכנה משותף בדמות הרגשת המחנק שחוו בעיר הקטנה והחליטו להיות עצמאים יותר. הם לא מרגישים התבוללות, ובטח לא התייהדות: "אני מדבר ערבית, עושה אוכל ערבי וקוראים לי אכרם. אין לי שום בעיה עם הזהות שלי".
נקודה משותפת אחרת של בני הזוג קשורה אל היחס שלהם ליהדות. הם מכריזים בגלוי שאין להם בעיה ללכת בין הטיפות, לנסות לשמור על הרמוניה ושקט עם הסביבה ולאמץ רק את המנהגים שמתאימים להם. גם העובדה שהילדים שלהם לומדים בבית ספר חילוני לא מטרידה אותם וזו גם הסיבה שהם מקפידים על השפה הערבית בתוך הבית: "מאוד חשוב לי שלילדים יהיה ברור מי הם ומה הם. אני רוצה שהם ידעו את השפה ואת כל המסורת הקשורה לעם הערבי" מספרת פותנה.
בסופו של דבר, טייבה היא לא יותר מאשר זיכרון רחוק. "לחזור לחיות שם? רק אם אראה שחור בעיניים ולא תהיה לי ברירה אחרת", מכריז אכרם.