שפרה ניצחה כי היא הייתה הכי טובה. נאה, חושנית, חכמה וערכית. זה היה בסה"כ משחק. לי זה הזכיר משחק כדורסל. בשלושת הרבעים הראשונים בובליל "הדורבן" הוביל בגדול ושפרה השתרכה אי שם מאחור. אבל אנחנו התמדנו להמר על שפרה מהיום הראשון. למה? כי למרות שצחקנו מאמרות הכנף של הבובליל ידענו שדאחקות לא מחזיקות מים. ואמנם, שפרה, ששמרה על קו קבוע של ערכיות ואמיתיות עקפה אותו ברבע הרביעי והשאלה בסיום הייתה רק באיזה הפרש תנצח הקלאסה את הדאחקה.

אריק ושפרה (צילום: mako)
אריק כבר מתגעגע | צילום: mako

משחק, משחק, אבל בואו נפסיק לעבוד על עצמנו, כי מדובר פה במלחמת מעמדות ותרבויות. מי שלא שמע את זעקות השבר והשמחה שבקעו מהבתים אתמול באחת עשרה וחצי בלילה כשארז ואסי הכריזו על הזוכה, סובל מליקוי שמיעה חמור, או שפשוט לא היה בארץ.

התרומה הגדולה ביותר של התכנית הזאת היא בהיכרות שערכו השכבות והמגזרים השונים זו עם זה. תל-אביביים רבים לא מכירים כלום דרומית לנתיבי איילון פינת קיבוץ גלויות. אשקלון היא עבורם מקום מעבר להרי החושך. יוסי ועינב בובליל מצחיקים אותם כשהם באים כדמויות ממערכוני "הגשש החיוור" או כשהם עולים למונית הכסף. כל עוד הקטע נמשך עד רבע שעה – זה בסדר. זה נסבל. אבל כשהם נכנסים לך לנשמה במשך 107 ימים – זה כבר יותר מידי. וכנ"ל ההיפך. כשאשקלונים רואים את שפרה או ליאון משהו עולה להם ונתקע להם בגרון.

האח הגדול גם תרמה לפוליטיקאים וליועצי בחירות למיניהם. אם היא היתה מוקרנת ערב הבחירות ב-77' או ב-96', יועציו של פרס היו נמנעים מטעויות שנבעו מחוסר הבנת עם ישראל, והמפה הפוליטית הייתה שונה לחלוטין.

בהיבט הטלוויזיוני, בכל פרמטר – כלכלי ומקצועי - זו היתה תכנית מצוינת. גם אם נחרוג מהמנטליות הלא-מפרגנת ששולטת במזרח התיכון, חייבים לציין לשבח את כל העושים במלאכה ובראשם קופרמן המפיק, מנהל התכניות רן תלם, העורכים, רועי עוז ואחי הקטן והמוכשר יורם זק, המנחים, ארז טל ואסי עזר, ובעיקר אבי ניר, שהאומץ והמקצועיות שלו בהפקת התכנית הותירו אותו בודד בפסגה.

נ.ב.
עצה לשפרה: מכיוון שהתחזיות שלנו התאמתו אחת לאחת, אנחנו מרשים לעצמנו להמליץ בפנייך לשקול צעדייך בתבונה, בעיקר בכל מה שקשור לתכניות הטלוויזיה שיוצעו לך. אנחנו נסתפק באפשרות סירוב ראשונה.

הכותב הינו מפיק "מונית הכסף" וסרטים דוקומנטריים