לפני שבוע קיבלתי ממאקו הצעה לראיין את אביב גפן לקראת תכנית הריאליטי החדשה "אביב או אייל". אם היו אומרים לי בגיל 17 שיום יבוא ואפגש עם אביב בארבע עיניים, לא הייתי עוצמת עין במשך 13 שנה. אבל היום, אין לי שום סיבה להתרגש כי אני כבר במקום אחר, הקירות שלי נקיים מפוסטרים, לא תמצאו על הציוד שלי את סמלי השלום מקושקשים בלורד שחור ואני אפילו לא יודעת איך קוראים לאלבום האחרון שלו. גם הוא בינתיים התבגר והתברגן, השחור בעיניים הפך למייק-אפ אולפנים, ילדי אור הירח הוחלפו בילדי אור הסמאטרפונים והוא אפילו מבצע קאברים ללהיטים של אייל גולן. כבר ראיינתי אלף כוכבים לפניו, זה בסך הכל יהיה עוד יום במשרד.
הגעתי לנווה אילן ובפעם הראשונה בחיים אביב גפן צעד אליי מיוזמתו. פתאום הוא נראה לי כל כך רגיל, לבוש בחולצת כפתורים מגוהצת, מפזר חיוכים מנומסים ודומה לאבא שלו בקטע קיצוני (שזאת כבר סטייה אחרת שלי). קיבלתי את פניו בחיוך בלתי נשלט והתחלתי בראיון כשאני שומרת על טון כל כך רגוע שהוא בקושי הצליח לשמוע אותי. שאלתי אותו על הפורמט החדש, המתיחות עם אייל גולן ולמה הוא צריך לעשות ריאליטי, אבל כל מה שהעסיק אותי זה הפחד שהוא יזהה אותי פתאום ותוך דקה מאבטחים יזרקו אותי החוצה. כשהראיון הסתיים הוא הדליק סיגריה והמשיך לעמוד לצידי כאחרון האדם.
>> רוצים עוד? בואו לעקוב אחרי "אביב או אייל" גם בפייסבוק ובאינסטגרם
רציתי להגיד לו משהו רק כדי שאוכל להרגיש סופית שהמהפך הושלם והפכתי מגרופית לקולגה, אבל כל מה שיצא לי מהפה היה: "לפני עשר שנים לא הייתי מסוגלת לקיים את הראיון הזה איתך". הוא נשף החוצה עשן, חייך אליי ושאל "למה?", אבל לפני שהספקתי לענות, מישהי מהפקה לקחה אותו לראיון הבא. מעולם לא סיימנו את השיחה, אבל אם יום אחד נשב תחת אור ירח, הנה חמישה סיפורים שכנראה לא הייתי בוחרת לספר כהוכחה לכך שטוב שנפגשנו רק עכשיו:
הנשיקה הראשונה
הפעם הראשונה שקפצתי לבמה כדי לנשק את אביב גפן קרתה ביום הולדתי השבע-עשרה. אחרי שנים של הערצה בשלט רחוק הוא הגיע עד אליי לכרמיאל כמו התגשמות משאלה. זה היה המפגש הראשון שלנו במציאות והידיעה שכל מה שמפריד בינינו זה חבל דק וכמה מאבטחים לא מרוכזים, שיבשה לי את המחשבה. התמקמתי בשורה הראשונה וברגע השיא של השיר ״צלקות״ הוא צרח ״אותי את אוהבת״ ואני שאהבתי אותו עד כאב פרצתי את החבל, קפצתי לבמה ונישקתי אותו לעיניי כל תושבי העיר ההמומים. הפעם השנייה שנישקתי אותו קרתה חמש דקות אחרי, כשחברות שלי שאלו אותי "למה נישקת אותו בפה?" ומאז התחיל לו מסע הטרדות לייט ששינה לי את החיים. אם כוכבי רוק היו יוצאים בקמפיין בנוסח ME TOO#, אין ספק שאביב גפן היה יכול לעשות לי את השיימינג המביך בהיסטוריה.
שיזוף בהתרסה
קיץ 2005, פסטיבל ניצנים מסתמן כוודסטוק מקומי ואני מפטמת את עצמי בסוכר וצבעי מאכל עד שיש לי מספיק פקקים להמיר בכרטיס להופעה. היום הגדול מגיע ואני נוסעת 180 ק"מ בתחבורה ציבורית רק כדי לנחות בצהרי היום לחום של 40 מעלות ומאה אחוזי לחות. להתפשט ולחכות להופעה נראה לי הדבר הכי נכון לעשות אז אני נשארת בבגד ים מאולתר ונשכבת על החול. על הצוואר שלי מתנוססת שרשרת "פיס" ענקית ואני מחליטה למקם אותה באזורים שונים בגוף ולתת לשמש לעשות את שלה. עד שיורד הערב הגוף שלי נראה כמו פרסומת לשלום, אנשים עוצרים להצטלם איתי ואני הופכת לשם דבר בחוף.
חוף הסטודנטים
גיל 18, הקשר ביני לבין האקדמיה מסתכם בזה שאביב גפן מופיע ביום הסטודנט בחיפה. אחותי הגדולה מזהירה אותי שאין מכירת כרטיסים ואין כניסה מתחת לגיל 20. אני וחברה מחליטות שכלום לא יעצור אותנו ואנחנו נוסעות עד לחוף הכרמל בטרמפים. בכניסה יש תורי ענק ואנחנו משתלבות בהם בתמימות. ברגע שהשומר מסיים לבדוק את הכרטיסים של הזוג שלפנינו אנחנו רצות פנימה באמוק, יוצרות מהומה וגורמות לשומרים לרוץ אחרינו עד שהם מאבדים אותנו בעומק הקהל. את ההופעה הזאת אני מסיימת בלי חולצה שנזרקת לבמה ובלי אחות גדולה שמסרבת להכיר בקיומי.
מסיבת מתגייסים
קורס מ"כיות, אני בעיצומו של משבר של אובדן זהות וחופש ומחליטה להקדיש את השבת להופעה בפסטיבל האהבה בים המלח. חצי יום מתבזבז לי רק על להגיע, אבל ברגע שהבטן שלי נוגעת בברזלים של השורה הראשונה אני מרגישה שהגעתי הביתה. המאבטח שהספיק להכיר אותי מהופעות קודמות מזהיר אותי לא לעצבן אותו הלילה, אבל אז קורה קסם. המנגינה של ״תני לו ללכת״ מתחילה וכמו בכל הופעה אביב מקדיש את השיר לכל הנשים בקהל, רק שהפעם הוא מסתכל עליי, מושיט לי יד ומזמין אותי לרקוד איתו על הבמה. אני מצטרפת אליו בלב פועם מהתרגשות, רוקדת בתחושת שחרור מוחלטת ואז קולטת בקהל את המכ"ית, הסמלת והקצינה שלי מסתכלות עליי בשוק. חייכתי ונופפתי אליהן (מסכנת את השבת הבאה שלי) והרגשתי שזאת הפעם הראשונה שהן רואות אותי באמת. בלי דיסטאנס, בלי מדים, בלי צעקות, רק ילדה כחולה סגולה באור ירח.
סוף העולם
לפני שלוש שנים חברה הציעה לי לעבוד כברמנית בנשף רוק של אביב גפן ולמרות שהוא כבר לא ממש עניין אותי, לשמוע הופעה ולהרוויח מזה כסף נשמע לי כמו אחלה דיל. בטח כי גם לא הייתה לי כוונה להוציא 300 שקלים בשביל להידחק בקהל עם ילדים מחוצ'קנים שמכירים אותו מערוץ 2. הכול התנהל כרגיל עד שאביב התחיל לשיר והגוף שלי התחיל לרקוד מעצמו. תוך חצי שעה מנהלת הבר העיפה אותי משם בצעקות ושיחררה אותי כמו יונה אל החופש. ההופעה שטפה לי את הנשמה בזרמי נוסטלגיה נעימים ואז ברגע השיא של "סוף העולם" אביב שבר את הגיטרה וזרק אותה לחלל הריק שבין הבמה לקהל. בלי לחשוב רצתי אל מאחורי הקלעים, הצגתי לשומר בנונשלנטיות את צמיד ההפקה שנתנו לי בבר, ותוך שניות פרצתי החוצה אל הקהל הנלהב כשאני מחזיקה את הגיטרה בידיי.
היום הגיטרה הזו תלויה לי בסלון לצד תמונות ממוסגרות של זמרים מתים. תזכורת קטנה לכך שזכיתי לחיות בשנות השיא של הזמר האהוב עליי. מי ידע שיום אחד אני אפגוש אותו לשיחה בארבע עיניים שלא יהיה לה סוף לעולם.
"אביב או אייל": מי יימצא את תגלית השנה? בקרוב בקשת, ערוץ 12