הוויכוח הקשה בין עידו לאלי היה לי מוכר. מעולם לא הייתי בסיטואציה בה אני לא מצליח להביא ילד לעולם, מעולם גם לא הגעתי עם אישתי למילים כאלה קשות. מילים שבסופן היא ארזה תיק והלכה מהבית, אבל משהו אחד מרכזי כן גורם לי להבין מה קרה שם - העובדה שאני, ממש כמו עידו, גבר. ושלא תבינו לא נכון, אני כותב את זה כמשהו שבהחלט צריך לזקוף לרעתנו.

הסיטואציה בה אנחנו, הגברים, אוגרים הכל בפנים ואז מוציאים את כל הכעס שלנו על 200, בלי פרופורציה, בלי שליטה, הוא אחד הדברים הכי גרועים שיותר מדי מאיתנו חוטאים בהם. אני יודע לבטח שאני חוטא בו. זו בדיוק הסיבה שמה שהתחיל בוויכוח יחסית "רגוע", בו עידו שואל את אלי "מה כואב לך" (פסיב אגרסיב במיטבו) מתדרדר תוך דקות ל-"זה לא הרחם שלך מקולקל, כולך מקולקלת". 

הזרעים של הוויכוח הזה לא נשתלו בזמן שעידו ואלי החליפו מצעים בחדר ביתם, אלא התחיל בזמן שעידו לא שיתף כמה קשה לו בכל פעם שהם לא נכנסו להריון או עברו הפלה ("פעם אחת את שאלת אותי איך אני מרגיש"?), או כשהסתיר מאלי את העובדה שחזר לעבודה שלא רצה כדי לחסוך כסף ("בשבילך אני עובד, ואת בכלל לא שמת לב") או כאשר לא אמר את שם הילד שרצה ("אני אוהב יואב").

הרי בכל אחת מהפעמים האלה עידו לא אמר כלום, אך רצה, או יותר נכון - דרש, שאלי תשים לב. כשזה לא קרה, הזעם של עידו נאגר והתסריט שהוא בנה מבפנים, על כמה היא לא רואה אותו בזמן שהוא סובל בשקט, הלך והחריף. והרי הדבר הכי גרוע הוא לנהל דיאלוג זוגי רק מבפנים, במעמד צד אחד. כשאתה מנהל את הדיאלוג עם עצמך, הוא תמיד נהיה קשה יותר ממה שהוא בפועל, מאיך שהוא יכול היה להיפתר בקלות אם רק היינו מציפים את הדברים החוצה.

אני כל כך מכיר את התחושה הזו. גם אני לא סיפרתי על מה שקורה לי בפנים וציפיתי שכולם יזהו לבד, בכל כך הרבה הזדמנויות. כשלא זיהו בדיוק את מה שרציתי, הכעס גדל וכל מעידה זוגית נוספת רק העצימה את תחושת התסכול, עד שמגיע הפיצוץ - והוא פורק את כל המטענים בבת אחת. 

הוויכוח הסוער בין אלי לעידו אברהמי  (צילום: מתוך "גוף שלישי", קשת 12)
"זה לא הרחם שלך מקולקל - כולך מקולקלת"  | צילום: מתוך "גוף שלישי", קשת 12

לעומת זאת, כשלאלי היה קשה היא פרקה מיד. היא כעסה באותו הרגע, מה שמצד אחד גרם לה להיתפס כפרינססה בעיני עידו (הרי הוא לא מתלונן בכלל, רק מבפנים), אך מצד שני גרם למד הצבירה שלה להתאפס. היא בניגוד אליו לא אגרה. עידו לאורך הדרך, כמו גברים טיפוסיים באופן כללי, אגר ואגר עד שהכל יצא מפרופורציות. כמה חבל.

אנחנו יודעים שלא זו הדרך, שזה לא בריא לא לשתף ולצפות שכולם יבינו לבד מה קורה איתנו. אנחנו יודעים ובכל זאת חוזרים על אותה הטעות פעם אחר פעם. אולי הדור הבא, הדור של הילד של עידו ואלי שייוולד בתקווה, יהיה טוב יותר מאיתנו הגברים של עכשיו. הגברים האוגרים.