איש רוכב על כרכרה בכיכר בזלצבורג אוסטריה (צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש)
לחפש את השקט. זלצבורג | צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש
היום ה- 17 למסע, תחנת דלק בלינץ (Linz), אוסטריה

טל נעלמה לחפש מקום נוח לעשות בו את ענייניה, אי שם מאחורי השיחים שבפאתי התחנה. הגענו לפי רק לפני כמה דקות, במכוניתו של חייל נאט"ו שדיבר על חוויותיו באפגניסטן, עיראק וגם רמת הגולן. אבל המטרה שלנו היא לנחות במקום הרבה יותר שקט מכל אלה: אנחנו הולכות לחפש את עצמנו בזלצבורג.
אישה בטנדר גדול, בשנות ה- 30 המאוחרות לחייה, נעצרת בתחנה. אני ניגשת אליה בסקפטיות. עד עכשיו לא לקחה אותנו טרמפ אפילו אישה אחת, לאורך כל הטיול. אני מבינה את זה – החשד והזהירות מפני תוקפים עתידיים הוא משהו שעובר, בסופו של דבר, על כולנו. אבל כשמסתכלים עלינו – שתי בנות שתיקי הגב שלהן עוברים אותן בגובה, עם חליל ביד וכדורי ג'אגלינג באוויר, קשה לחשוב על מראה נאיבי מזה.

"אני גרה על המונדסיי", אומרת לי בעלת הטנדר ומצביעה על אגם קטן ליד זלצבורג. נראה טוב, גם אם זה לא עונה על התוכנית הראשונית. אגמים, הרים, אוסטריה, אגמים. רגע, מה הייתה התוכנית הראשונית?
טל עוד לא מגיחה ממקום המסתור, ובינתיים בעלת הטנדר נכנסת לתחנה לשלם על הדלק. דקה עוברת, ושתיים, וטל עדיין לא חזרה. בריצה אני סורקת את האזור, מכל הצדדים, אך לא טל ולא יער.
"אתן באות איתי או שאסע?", אומרת האישה כשחוזרת, ואני מביטה לצדדים בחוסר אונים, מקווה שטל תגיח מאחורי אחת החורשות.
"נראה לי שעדיף שתיסעי", אני מודיעה לנהגת. לא נעים שתחכה. היא אומרת שתמתין כמה דקות, היא ממילא צריכה לארגן את האוטו. אלה עוברות ועדיין אין טל. אך כשהיא נכנסת לאוטו, מוכנה לנסיעה, טל מופיעה בנונשלנטיות מפאתי התחנה אחרי מקלחת וורוניקה – אשת הטנדר שלנו – עוד כאן. אולי היום המזל בעדנו.

מזח עם סירות באגם באוסטריה (צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש)
אגמים, אוסטריה, אגמים | צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש

14:10, בדרך לאגמים. סופה מתקרבת

הנהגת שלנו מציעה שנקשיב לרדיו, לוודא שאין סופה שתהרוס את תכנוני הקמפינג שלנו. התוכנית החדשה היא להתייצב על שפת האגם ולהקים מאחז עשוי מעילים. ורוניקה מקשיבה לחדשות בגרמנית ומתרגמת. מתברר שהסערה עומדת להגיע לפנות ערב, ושאין סיכוי למחנאות ללא אוהל מבטון. אנחנו ממשיכות להתלוצץ ולדבר שטויות עד שהיא אומרת: "לי יש פגישה עכשיו, ליד אגם אחד, ואחר כך אני הולכת לשחות באגם אחר ומסיימת בבית, שבמקרה נמצא ליד אגם נוסף". אנחנו מחייכות בקנאה. "יש לי חדר פנוי, אם אתן מעוניינות". קול דק של ניפוץ תדמית מצטלצל באוויר, ומיליוני אמירות שוביניסטיות מושלכות באחת אל סל המיחזור; נשים הן דבר נפלא, פלא עולם (למרות שאם טל לא הייתה חוזרת מהשירותים בזמן לא היינו מגלות את זה וחיות עד היום במיסקונספציה ברוטאלית).


בית על גבעה ירוקה המשקיף על אגם באוסטריה (צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש)
הבית של ורוניקה. אמיתי לגמרי! | צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש
האגם הראשון יפה, השני מדהים; האגם השלישי נמצא מתחת להר ירוק ירוק, שעל פסגתו הבית – וליתר ביטחון, למקרה שהירידה למים תהיה קשה, הוצבה עליו גם בריכת שחייה שמגרדת את השמיים. וממול, מעבר לגדה השנייה, הפלא הגדול ביותר: הר עצום, ומצוק יפהפה המגיח מפסגתו, נושק לעננים.
הרעם הראשון נשמע, וברקים כבר מסתובבים חופשי במרומים והופכים את האגם לבריכת אור לשנייה אחת, ואז נעלמים. אם היא מבקשת ממני, אני נשארת כאן וחותמת על עבדות לנצח.
"ארוחת ערב?", מתרכזת ורוניקה בהווה מיד אחרי שהיא מוזגת לנו כוסות יין, בעוד אנחנו מתמוגגות על המרפסת. בנוסף לכל, היא אם חד הורית, מנהלת עסק מצליח ובעלת טעם נהדר ביין. אנחנו מציבות עובדה: האוכל - עלינו. ורוניקה מסכימה לארוחה ישראלית אסלית, והדבר היחיד שעולה לנו בראש זה שקשוקה. מיותר לציין שמאוחר יותר היא קבעה שזו הארוחה הטובה ביותר שטעמה מעודה. בערך.

בית עם בריכה המשקיף על אגם באוסטריה (צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש)
בריכה שנושקת לשמיים. החיים הטובים זה כאן | צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש

היום ה- 18 למסע, 11:00, The hills are alive, with the sound of music

אני רוצה להישאר כאן. אני רוצה לגור עם ורוניקה בבית שבקצה ההר, להתעורר בכל בוקר ולהביט על זה – בדיוק על זה. אני רוצה לראות אגם והר, לשחות באגם מתחת להר, לעלות על ההר ולהשקיף ממנו על האגם (המוטיב החוזר ברור?). ברור שהאוסטרים נחמדים כל כך, איך אפשר להיות נבזי כשהנוף שלך נראה כמו שהוא נראה? מי יקים כור גרעיני על האגם? מדוע להסתכן בהשמדת השומר מסך הנצחי הזה – שהרצון הכי מרדני שהוא מעורר זה ללמוד את כל המילים של "צלילי המוסיקה" בעל פה.


מזח באגם פושלסי ליד העיר זלצבורג באוסטריה (צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש)
אגם פושלסי. קפיצה לגן עדן | צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש
בהמלצת ורוניקה אנחנו בוחרות מסלול מעגלי מסביב לאגם ה-Fuschlsee, שניתן להקיפו בכשלוש-ארבע שעות הליכה של יער ומים. גם היום אמורה להתחיל סערה, למרות שכרגע כמעט חם. המסלול ברור ומסותת בשבילי רגל קטנים, הרבה אוסטרים ומקלות הליכה.
אנחנו שמות לב לכמה מאפיינים ברורים: ראשית, זה נראה כמו היכל התרבות בקונצרט של הפילהרמונית – חצי אולם ריק והשאר מלא על ידי אנשים שכבר, איך לומר בעדינות, ראו הרבה קונצרטים. אני נמלאת הערצה כלפי החיים שלהם, שנראים נטולי כל אופציה ללחץ, פאניקה ושאר מחלות. הולכים להם הלוך ושוב על המזח, נכנסים לבתי הארחה פסטורליים ויוצאים לסיבוב נוסף. מדי פעם מגיח הטבח מהמסעדה שעל החוף והולך לדוג משהו שאפשר לבשל על המקום, ומוסיקה של מוצרט מציפה את האוויר כשהדלת נפתחת. יש להם פה עניין עם מוצרט, הגאווה הלאומית. כמה משונה, להתגאות במוזיקאים גאוניים ולא בכובשי מוצבים ומניפי דגלים. מה לא בסדר איתם?

 

13:30, סופה שנייה, בית סירות

בחורה יושבת בתוך אגם באוסטריה (צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש)
טובלת באגם, רגע חפני הסערה | צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש

 בעוד אנחנו במים, מעבירות את הזמן בלתכנן כיצד ננטוש את לונדון ונכבוש מוצב ליד האגמים, הרעם הראשון מרעיד את השמיים. בפקפוק מופגן אנחנו לא ממצמצות וממשיכות לצוף על המים, תוך מבט קבוע, חולמני, להר שממול. שלוש דקות אחר כך, טיפות קטנות כבר לא משאירות מקום לספק. שתי דקות נוספות והבגדים שלנו נרטבים. כן, אלה שעל החוף.
בריצה קלה אנחנו עושות את דרכנו חזרה למקום מבטחים, דהיינו האזור המאוכלס יותר של החוף, שכן בתוך היער אין פיסת מחסה ועניין מאהל העלים ירד לטמיון מרגע שהגשם תפס תאוצה. כעבור כמה רגעים אנחנו מפסיקות לרוץ ומחליטות ליהנות מהתחושה של הגשם על שיערנו, והמראה הנהדר של האגם והשקעים שמנקבות בו הטיפות.
על החוף, בית סירות קטן עומד דומם. הדלת הפתוחה מכניסה אותנו אל רמפת עץ שמעגנת בתוכה את סירות המשוטים הקטנות.לבית יש שלושה קירות והרביעי, הנעדר, הוא פתח הסירות – חלון פתוח לים. אנחנו מסיימות את שאריות המזון שנותרו בתיקים יחד עם כל מכסת המים, ונשכבות להסתכל על הסופה מסתערת על החוף, מכריחה את הברווזים להתקבץ בצדדים ואת האגם להפוך למערבולת רועשת.

לפתע, מתגלה לעינינו תופעה חדשה: 20 מטר קדימה, על החוף, מגיעה אישה צעירה, מביטה לצדדים, פושטת באחת את שמלתה וקופצת למים. שלוש דקות חולפות והנה היא יוצאת, מתלבשת ונעלמת מהעין.
עוד זו הולכת וזה בא, אדם בשנות ה- 80 לחייו פושט את בגדיו ונכנס למים הזועמים. שלוש דקות והחוצה. עוד לפני שהוא מספיק להתלבש מגיעות שתי קשישות חביבות, ולא מראות רעד קל שבקלים בעוד הן קופצות למים הקפואים.
אם חיינו הבוגרים לא יראו בדיוק כך, אנחנו קובעות בבית הסירות הקטן שלנו, מדובר בפשע אכזרי.
החושך מתחיל לרדת והסירות מתנדנדות במים כעריסת ענק מול הסופה המשתוללת. כמו בהצגה טובה, ממש בושה לעצום עיניים ולהירדם, שלא נפסיד את המראות. אבל עייפות הטיול משפיעה, והטלטולים מסייעים, והטיפות עושות את שלהן, ותוך שניות ספורות אנחנו כבר בעולם החלומות שכולו אגמים רדופי קשישים בעירום מלא.

סוגרת חשבון:

1) שבע דקות בגן עדן? לא, יותר כמו 3360. כן, ספרנו.
2) חציית אוסטריה בטרמפים, שיא חדש? לראשונה, הנשים שולטות בגזרת הטרמפים. שלוש נשים (לעומת שני גברים) עצרו לנו לאורך הדרך. מהפכה סטטיסטית פמיניסטית.
3) הגיל הממוצע של תושבי האגמים הוא 78, במדגם מייצג. יש אנשים שלא מבלים את שנות הזהב שלהם בהפגנות מול הכנסת.

 

רוצים לקרוא עוד? לכל הטורים של הטרמפיסטית לחצו כאן