רח' בלפור בבת ים היה הרחוב שאמא שלי נהגה לערוך בו קניות. בקצה אחד עמד סניף בנק לאומי. בקצה השני סניף דואר אדום. והחיים, הם התנהלו מקצה אחד של הרחוב לקצה השני. הכל היה ברור. המתנתי בסבלנות כשהיא הפקידה המחאות בבנק. התרוצצתי עם אחותי כששילמה חשבונות בדואר. התפעלתי מבריכת הדגים שקרפיונים מלנכולים שחו בה, ממתינים לתורם להפוך לארוחת שבת, ובמכולת של ציון ידעתי לחפש עמוק מאחורי השמנת את תאריכי התפוגה הטובים יותר ואפילו לבדוק את החשבון בעצמי. מעולם לא שאלתי, אבל ידעתי את כל התשובות. כשאתה שותף לעשייה, לא צריך להסביר לך שום דבר.
והנה היום בעידן האינטרנט - התהליכים הפשוטים, הצינורות שדרכם זורמים החיים עצמם, הפכו סמויים מעיני ילדים. מרבית הזאטוטים מעולם לא ראו את ההורים משלמים חשבונות או מזמינים גז, ולרובם אין מושג מה בכלל עושים שם בבנק. הרי קניות זה משהו שעושים דרך הרשת, את ענייני הבנק סוגרים בדרך לעבודה, חשבונות משלמים בלילה, ובסופו של יום אנחנו לא מבינים איך הילדים לא רואים אותנו. אנחנו, שמתלוננים שהחיים הפשוטים נעלמים לנו, לא עוצרים, כדי להבין שהם כאן. זה אנחנו שהפכנו את עצמנו לשקופים. הם לא רואים אותנו, כי אנחנו לא מאפשרים להם לקחת חלק פעיל בחיינו. ואם יש משהו שהם רוצים וצריכים, זה להפוך לשותפים.
אז מה עשיתי? לקחתי אותם לפיקולוניה.
נותנים לקטנים לנהל את העניינים
פיקולוניה היא עיר קטנטנה שמותאמת לגודלם של ילדים. על שטח לא גדול יחסית אך מנוצל היטב, הצליחו לבנות עיר קטנטונת ומושלמת שמזמינה ילדים לחוות בכאילו את החיים. סניף בנק שבו גלופות מקסימות להדפסת שטרות, סופר מרקט מאובזר להפליא, סניף טיפת חלב ובו בובות, פינת שקילה ובדיקה, אביזרי רופא ואחות וכל מה שצריך כדי לטפל בדור שלם של בובות כולל תחפושות תואמות.
לילדים צמאי האקשן, יש סניף משטרה שכולל בית כלא בסגנון שרואים במערבונים, עם תחפושות של אסירים ושוטרים, שרשראות ברזל ואפילו מעבר סודי בקיר שדרכו יכולים האסירים "לחפור" יציאה סודית ולהימלט מעיני השוטרים. בפינה, מחכה סניף כבאות אדום מבריק שבו תחפושות, כבאית ענקית, גשר תלוי ומגלשה אדומה ומפותלת דרכה מזנקים הכבאים הקטנים חבושי הקסדות לפעולות ההצלה השונות בעיר השוקקת, וכמובן כבישים, מכוניות, תמרורים, רמזורים ואפילו תחנת דלק קטנה. לצד חלק מהפינות, אפשר גם למצוא משחק פלייסטיישן מתאים, שעוזר להיכנס לאווירה המתאימה.
מכון יופי מושלם ומאובזר מציע אין ספור אפשרויות להתחפש, להתיפייף, לאפר, לסרק, למדוד, ללבוש ולפשוט ומי שזקוק להשראה יכול למצוא אותה גם במשחק פליסטיישן עם חבורת הבראציות. לקינוח, אפשר להתרווח בבית הקפה "קפה הכיכר" בו אפשר להזמין כמעט כל מנה שעולה על הדעת בתנאי שאתם כמובן מוכנים לאכול עוגות קצפת מפלסטיק ולשתות קפה נטול קפה.
הרבה יותר טוב מג'ימבורי
פיקולוניה, היא מקום מקסים ונוסטלגי, ומרחיב לב ודמיון. הכל מעוצב עד לפרטי פרטים, מושקע ועשוי באהבה ובמחשבה על כל הילדים שהתרגלו להגיע לג'ימבורי ולקפוץ את נפשם לדעת על מתנפחים. זהו עצם העניין – פיקולוניה, היא לא ג'ימבורי. היא משחקיה. משחקיה מהסוג שילדים עד גיל שמונה (ואפשר גם יותר לדעתי, כי מי אמר שגדולים נהנים פחות?) יכולים לשחק כמו שהם רוצים ולא כמו שהגדולים מכתיבים להם.
שלוש שעות בילינו בפיקולוניה. שלוש שעות שבהם הגעתי לבד, בלי חברה, בלי ספר, בלי עיתון, כי הייתי בטוחה שתהיה לי המון עבודה עם הקטנים ומצאתי את עצמי חסרת תעסוקה.
במקום לחשוב על כל החשבונות שיכולתי לשלם דרך הטלפון בזמן הזה, חשבתי על כל הפעמים שדחיתי לערב או לשעות שהם היו בגן את כל מה שהיה לי לעשות ולא שקלתי בכלל לקחת אותם איתי והחלטתי שזהו. גם אם קצת משעמם לעמוד עם אמא בתור לדואר, או מבאס לדחות פגישה עם חבר כדי לערוך קניות, לפעמים, החיים האמיתיים, הרבה יותר מסעירים. אז נכון שמנהל הבנק שלנו, לא ממש יסכים להפקיד את כל השטרות שהדפסנו שם בפיקולוניה. עדיין, יצאנו מהעיר הקסומה הזאת, הרבה, הרבה, יותר עשירים מאשר נכנסנו. כי מי בכלל יכול להשוות כסף, לחיוכים?!
כרטיס ביקור
"אמא משעמם לי": לגילאי 3 -8. ראשון עד חמישי 9:30 עד 13:30 ו-16:00 עד 20:00, שישי 9:30 עד כניסת השבת, בשבת סגור
"אמא אפשר שקל?": מחיר הכניסה הוא 38 ₪ לילד.
"אמא יש צ'יפס?": קפה להורים, ארוחות קלות לקטנטנים (פיצה, בייגל, קורנפלקס עם חלב)
"אמא מתי מגיעים": נתן אלתרמן 8 (פ. ערוגות 2) הרצליה.
בסוף נתיבי איילון צפון (אחרי המחלף לקניון שבעת הכוכבים) לפנות ימינה להרצליה וברמזור הראשון ימינה לרחוב ז'בוטינסקי, לאחריו פניה שמאלה לרחוב נתן אלתרמן, אחרי הכיכר הראשונה - נתן אלתרמן 8, פ. ערוגות 2