בראיינט פארק ניו יורק (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
חלק בלתי נפרד מהנוף האורבני המוכר של מנהטן. בראיינט פארק | צילום: אימג'בנק / Thinkstock
13:00, שעון מיד טאון. בראיינט פארק, רחוב 42, בין השדרה החמישית לשישית, דרומית מזרחית לבנק אוף אמריקה, עשר דקות הליכה מסנטרל פארק. על כר הדשא מימין שולפים אנשי החליפות את ארוחת הצהריים שלהם מתוך קופסאות טייק אוויי עשויות קרטון. מטרים ספורים משם, על כיסאות הברזל של הפארק, מתקבצות כמה נשים קופצניות, עמוסות שקיות שופינג צבעוניות, שכנראה נרכשו בשדרה הסמוכה. משמאלן, בין דוכני הספרים, מצטופפות כאילו באקראי חבורות סטודנטים שיצאו זה עתה מהספרייה העירונית, הניצבת בצדו המזרחי של הפארק. גם המתחם המסורתי להחלקה על הקרח כבר כאן.

לכאורה נראה כי 39 אלף המטרים הרבועים של בראיינט פארק הם חלק בלתי נפרד מהנוף האורבני המוכר של מנהטן. רק מי שהיה כאן לפני שני עשורים לפחות יודע שהנוף הירוק הרענן הזה הוא לא פחות מאשר כישלון אפל שזכה לתחייה מחודשת בזכות קומץ אנשים שלא ויתרו.

בתי קברות, סמים וזונות

כיום, כשהפארקים המקסימים של ניו יורק הם חלק בלתי נפרד מהתרבות העירונית שלה, רק מעטים זוכרים שעד 1850 ניו יורקים, שרצו לפרוס שמיכה במדשאה או לצאת לפיקניק, נאלצו לעשות זאת בבית הקברות הקרוב למקום מגוריהם. זו הייתה האופציה המקובלת, בשל מחסור בשטחים ירוקים ובמקומות בילוי פתוחים. בראיינט פארק של היום היה אחד מאותם בתי קברות.

בשנת 1840 הוחלט להעביר את אלפי הגופות לבית קברות אחר, ובתוך שבע שנים נפתח הפארק לציבור הרחב. רק ארבעים שנה לאחר מכן זכה בשמו,Bryant , כמחווה להנצחת זכרו של המשורר האמריקאי וויליאם קולאן בראיינט, ממייסדי סנטרל פארק, שנלחם רבות להקמת פארקים פתוחים לתושבי ניו יורק. למרות המהלך, התוצאה לא הייתה חיובית. זמן קצר לאחר שהוכרז הפארק, נפתח קו רכבת עילית מעל השדרה השישית, מה ששפך צל על הפארק ותרם להידרדרותו. הפארק נחשב למקום מעורר סלידה וזכה לכינוי No-Go Zone, שכן הפך לקרקע פורייה לזונות, לסוחרי סמים ולהומלסים. ב-1930 גודר הפארק בגדר מתכת, כדי ליצור הפרדה בינו לבין הרחוב. ביוזמת המשטרה הוצבו בריקדות והפארק נסגר בלילות. כל הניסיונות למגר את הזנות ואת הסמים במקום נכשלו, ותדמית הפארק צללה מטה-מטה. ואז, כשכבר נראה היה שהמקום פשוט אבוד, קרה משהו. ב-1979 הספרייה הציבורית קיבלה מימון לעיצוב מחודש, ובאותה נשימה הוחלט לשפץ גם את הפארק המוזנח, חסר הערך. ב-1981 הוקמה החברה לפיתוח כלכלי בראיינט פארק, המנוהלת ללא מטרות רווח, במטרה לשקם את הפארק שהיה סמל להידרדרות העיר ניו יורק, בזכות תקציב נדיב שקיבלה מקרן האחים רוקפלר.

מי שיזם את החברה וניהל אותה היה דן בידרמן, האחראי למאות פרויקטים של שיקום פארקים ושל תכנון אוניברסיטאות בבוסטון, במזרח התיכון ואפילו בירושלים. בידרמן בנה תוכנית אב לשיקום ולניהול נכון של הפארק, בסיוע של קבוצות מתכנני ערים, ומכאן העניינים התחילו להתגלגל.

מה מושך אנשים? אנשים

השאלה מה גורם למרחב ציבורי להצליח העסיקה דורות של מתכנני ערים. מי שהעלה את השאלה ואף סיפק לה תשובה הולמת היה וויליאם ווייט, הנחשב לאבי תכנון המרחבים הציבוריים, ולמורהו הרוחני של בידרמן. שמחה לבנטל, מתכנן ערים במקצועו ותושב העיר ניו יורק, מסביר לי את משנתו של ווייט: "בספרו 'איך להפוך את המרחב הציבורי לבטוח' הסביר ווייט כי מה שבעיקר מושך אנשים הוא נוכחותם של אנשים אחרים. כלומר, רק מקום הנחשב לבטוח יוכל להפוך למקום מצליח. אם זה מקום שמתנשקים בו, אם יש בו מים ואם יש בו יותר נשים מגברים - אז זה מקום מצליח".

בידרמן בדק את הסיבות לכך שפארק מרכזי כזה בעיר ניו יורק הוא כישלון. מחקר שנעשה ב-1981 העלה שני ממצאים מדאיגים: האחד - תשעת מוקדי מכירת הסמים הפזורים ברחבי הפארק, והאחר - העובדה שקשה היה לאנשים מחוץ לפארק לראות מה מתרחש בתוכו.

בראיינט פארק, ניו יורק (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
רחוב 42, בין השדרה החמישית לשישית | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

מטרתו של בידרמן הייתה להפוך את הפארק למקום נוח לאנשים בגיל 40 פלוס. ההנחה הייתה שאם הפארק יתאים לאנשים האלה, סימן שהוא בטוח, נוח ומזמין. הצעדים הראשונים שווייט המליץ עליהם היו להכניס לפארק בתי קפה, ולהסיר את הגדרות שהופכות את הפארק לבלתי נראה מהרחוב. ב-1988 הושג מימון פרטי לעיצוב מחודש של הפארק. הפרויקט הראשון היה לבנות דוכני ספרים במרחב הציבורי, לצד בתי קפה, במוקדים שונים בפארק. בהמשך יצרו גישה לפארק מכיוונים שונים, הנמיכו את פני הקרקע והציבו כיסאות שניתנים להזזה, כדי להעניק לאנשים תחושה של חופש לעשות דברים כרצונם ולשבת היכן שירצו.

בידרמן, שהקדיש תשומת לב יתרה גם לפרטים הקטנים, לא פסח על שירותים ציבוריים מתוחזקים בקפידה, כדי לאפשר שהות ארוכה בפארק. השירותים הוותיקים של בראיינט פארק, בני יותר מ-100, שהיו סגורים במשך 35 שנים, שופצו בעלות של 200 אלף דולרים(!) ונפתחו מחדש לציבור. ב-2006 הם זכו למחמאה גדולה מהניו יורק טיימס, שבמסגרת כתבה על פארקים בניו יורק הגדיר אותם כ"תקן הזהב", שכל הפארקים האחרים צריכים להתיישר לפיו.

קסם קטן

ב-1992 נפתח הפארק מחדש, והוכיח שעם תכנון נכון - הכול אפשרי. הוא היה להצלחה גדולה. הטיים מגזין כינה את ההתחדשות העירונית הזאת כ"קסם קטן". מוקדי העניין שהוקמו בו הביאו לנהירה של אוכלוסייה איכותית, הוא כבר לא היה מבודד מהעיר, ולכן לא גרם עוד לתחושה של בדידות ושל חוסר ביטחון. 15% מתקציב הפארק מוקדשים לביטחון, ואכן, בעשר השנים האחרונות לא אירע בבראיינט פארק אף לא מקרה אחד של אלימות קשה, עניין שבניו יורק הוא רחוק מלהיות מובן מאליו.

בשעות היום זהו הפארק המאוכלס ביותר בעולם (כ-198 איש לדונם), הוא אתר כה פופולרי לארוחות צהריים, עד שמכנים אותו "חדר האוכל" (Lunch Room). הפארק הוא גם לוקיישן נחשק לצילומים בסרטים ובסדרות טלוויזיה (בהם גם סקס והעיר הגדולה, חוק וסדר, פרויקט מסלול ועוד).

השלכה נוספת של הפארק המחודש על המרקם העירוני הייתה עליית דמי השכירות סביב הפארק בכ-40%, ונרשמו נתונים המצביעים על אוכלוסייה ברמה גבוהה יותר: עלייה במספר הדירות וירידה במספר התושבים, נתון המצביע על פחות שותפים ופחות ילדים לדירה. חלה גם עלייה של 130% בתושבים בעלי הכנסה של 150 אלף דולרים ומעלה. מבחינת מסחר, חלה עלייה של 60%.

כיום מנוהל בראיינט פארק באופן פרטי מהכנסות שמייצרת חברת הפיתוח. מיום פתיחת הפארק, הכנסותיו הגיעו ל-1.5 מיליון דולרים בשנה, ובעשור האחרון טיפסו ל-3.6 מיליון דולרים בשנה, עדות לחשיבותו של המרחב הציבורי וליכולתה הנפלאה של עיר לתחזק פארק ברמה גבוהה, בלי אגורה של משלמי המסים.

לדברי שמחה לבנטל, זהו מהלך מבריק שמלמד על שותפות נפלאה בין המגזר הפרטי למגזר הציבורי בניו יורק: "שני העשורים האחרונים בבראיינט פארק הם הוכחה לכך שפארק כושל הוא כשל במדיניות הציבורית, ולא כשל בעיר עצמה. פארק שמנוהל נכון ויוצקים לו תוכן איכותי, מצליח לשנות את פני האזור כולו".

בראיינט פארק (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
נחשב למקום מעורר סלידה עד שנת 1992 | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

מהפכת הפארקים

הצלחת המהפך של בראיינט פארק גרמה לראש עיריית ניו יורק, מייקל בלומברג, לאמץ את החזון בכל רחבי העיר. הוא הקים תוכנית בשם PLANYC, שבבסיסה מטרה אחת: עד שנת 2030 כל ניו יורקי יחיה במרחק עשר דקות הליכה מפארק; משימה לא פשוטה כשלעצמה, בהתחשב בעלויות הנדל"ן המטורפות בניו יורק.

המצב הזה אילץ את מתכנני העיר לתור אחר פתרונות יצירתיים: הם עיצבו מחדש את חצרות בתי הספר, הוסיפו ספסלים, תאורה, מדשאות ומגרשי כדורסל, והפכו יותר ממאתיים חצרות לפארקים קטנים. כיום, 71% מתושבי ניו יורק חיים במרחק עשר דקות הליכה מפארק. היה זה מהלך מבריק שממנו כולם יצאו נשכרים: פארקים למיליוני אנשים, בתי ספר שהרוויחו שיפוץ ותחזוקה מלאה, ומחלקת הפארקים שקיבלה שטחים להקמת פארקים ללא עלות.

בעקבות ההצלחה של בראיינט פארק, נולדו לו כמה אחים קטנים:

g ברוקלין ברידג' פארק (Brooklyn Bridge Park) - 25 מיילים של דרך ירוקה (Green Way) שמתחילה מגשר ורזנו Varazono Bridge עד וויליאמסבורג. חלקים מהפארק שעברו שינוי שיפרו את תדמית השכונה כולה: רחוב קולומביה היה בעבר רחוב נוראי, רווי פשע ודיור ציבורי. כיום מוקמים בעיר שישה קומפלקסים יוקרתיים לצד עשרות מסעדות ובתי קפה. g רד הוק (Red Hook) - שכונה שנחשבה עד שנות ה-90 למרכז פשע, כזו שמחזיקה את מרבית הדיור הציבורי בניו יורק. בזכות תאורת לילה, מסלולי ריצה, מסלולי אופניים ומתקנים לילדים, הפכה השכונה למצליחה יותר, והפשע נדחק החוצה. g ריבר סייד פארק (Riverside Park) - בעבר הייתה חומה בין בנייני היוקרה Trump Buildings לנהר ההדסון. האזור בין הבניינים למים נחשב למאורת הסמים של ניו יורק. ביום שבו נפתח מסלול ההליכה והאזור שופץ, אנשים התחילו לגדל חיות מחמד ולרוץ איתם בפארק. כיום זהו פארק תוסס ומלא חיים, והתושבים רוצים להסיר את החומה כדי להתחבר לפארק.

>> ניו יורק-ניו יורק: ההמלצות הכי חמות לביקור בעיר