כשברקע האזעקות, הדיווחים המצמררים והחרדה – משפחות רבות בוחרות בשבועות האחרונים לעלות על מטוס ולחפש מקום בטוח ושקט. בכל רחבי העולם מתאגדות קבוצות של ישראלים ששוהים כרגע בחו"ל, ומנסים לקיים חיים נורמליים ככל שניתן.
אבל יחד עם היכולת לנשום מעט לרווחה והמרחק שמסייע להתנתק אפילו לרגע, אותם ישראלים צריכים להתמודד גם עם המרחק מהמשפחה, העבודה והחברים, ומעל לכל להתמודד עם הביקורת שנשמעת מצד אלו שנשארו בארץ. שוחחנו עם שלושה ישראלים שנסעו לחו"ל לתקופה ושמענו מהם על האתגרים ורגשות האשם.
>> "חיים רגילים להחריד": ישראלים בחו"ל לא ממש נמצאים בחופשה
>> "אני לא מרגישה בטוחה - אנחנו לא יוצאים מהבית"
>> "לא אופתע אם בטווח של שבועות מספר, ישראלים יצאו לנופשים קצרים"
"אין צורך לשפוט כרגע אף אחד על שום פעולה"
ב-7 לאוקטובר גל פרימק נג'רי (36) מתל אביב, במאי פרסומות ובעלים של סטודיו לפוסט פרודקשיין, מצא את עצמו באופן אירוני בדרך לנתב"ג בשש וחצי בבוקר. "הייתי במונית בדרך לטיול עשרה ימים בברצלונה כדי לבקר זוג חברים מארגנטינה. שמעתי את הנהג מדבר בערבית בטלפון עם חבר ואז אומר לי בעברית 'תבדוק אם הטיסה שלך עולה לאוויר כי יש טילים בתל אביב'. זה היה בוקר יפהפה, הייתה זריחה מדהימה, וזה היה מנותק לחלוטין שיש טילים עכשיו", הוא נזכר.
הוא הגיע לשדה התעופה, והאזעקות התחילו להישמע גם שם. "ברגע שנכנסתי אני רואה אנשים רצים פנימה, אנחנו שומעים פיצוצים מרחוק ואני מתחיל לעשות צ'ק אין כרגיל. כולם עומדים כרגיל כאילו כלום לא קרה. אני עושה בידוק ויש אזעקה. מריצים את כולם לחדר מדרגות. כשאנחנו שם אני רואה מישהו מסתכל על תמונות מזעזעות של אנשים בלי ראש ואני שואל מה זה? הוא אומר לי שזה הדף טלגרם של החמאס", הוא מספר, "הכל היה נראה הזוי לגמרי. אנחנו יושבים בגייט ונתב"ג זז מפיצוצים. אני מדבר בווידאו עם חברה שמראה לי את החדשות ואני מראה לה שהטיסה עולה לאוויר".
נג'רי נחת בברצלונה אחרי 4 וחצי שעות והבין את גודל הזוועות. "הבנתי מה קורה והגעתי לחברים שלי בוכה, שבר כלי. הבנתי שהמציאות השתנתה בצורה מאוד קיצונית, שאנחנו עומדים בתוך משהו שבחיים לא חווינו או ראינו. הייתי חייל בזמן מלחמת לבנון השנייה ואני זוכר את האימה שעברנו כל יום בלי ידיעה מה קורה קדימה ואני חושב שה-7 לאוקטובר היה קיצון בכל היבט", הוא מספר.
במשך עשרה ימים נג'רי התלבט אם לחזור לישראל או להישאר בספרד. את ההחלטה הוא קיבל בדקה ה-90. "הבנתי שאני לא חוזר בשעה שבה הייתה אמורה להיות לי טיסה חזור. היה כאוס. הגוף שלי והנשמה אמרו לי שאני צריך לחזור לארץ ולהיות עם הקרובים שלי, המשפחה והחברים. התחושה הייתה כמו מגנט שמושך אותי בחזרה לארץ למרות שההיגיון הבריא אומר לי למה להיות בדירת סטודיו בפלורנטין שאין לה אפילו מקלט קרוב?", הוא משתף, "הסתובבתי כמו זומבי ברחובות העיר. הרגשתי כאילו הגוף שלי נמצא בישראל ויש עליי משקפי VR (מציאות וירטואלית) שרואות רחובות אחרים ומציאות אחרת. תחושה מאוד קשה לא להיות בארץ ברגעים האלו. הרגשתי שאני חייב סביבי לייצר לי חברים ומשפחה כאן של ישראלים".
אבל למרות הקושי והתחשוות הכבדות, נג'רי הצליח למצוא יתרונות בחיים הזמניים בחו"ל. "אנחנו מרגישים שאנחנו חווים את אותן רגשות שמרגישים בארץ אבל היכולת שלנו לייצר אסקפיזם, גם אם קטן, קיימת. החדשות בארץ עובדות לא משנה באיזה בית. הרחובות ריקים והתחושה היא שאין איך לברוח מזה ובכל רגע יכולה להיות אזעקה. המציאות כאן היא שאתה יכול לרגע לשים את הטלפון על מצב טיסה ולשעה אחת להרגיש שאתה חי. לשים אוזניות ולא לפחד שתפספס אזעקה. לשמוע משטרה, לקפוץ בלב, ואז לדעת שהכל בסדר", הוא מתאר, "אני יכול בקלות לשקוע בחרדה קשה ופחד קיומי משתק, והפעם אני מרגיש שאני יכול להיות יותר בשליטה על האנרגיה שאני יכול לתת לעצמי ולאהובים שלי. אני מצליח לחבק אותם ממקום קצת יותר חזק ממה שהייתי קודם בסיטואציות דומות. כל אחד מאיתנו במדינה בכל מבצע או סיטואציה קשה ומזעזעת היה רוצה פשוט לנקוש באצבע ולהיות במרחב אחר ואני מרגיש שאני שומר כאן על הנפש שלי".
עם ההקלה המסוימת מגיעה גם אשמה שמלווה לבחירה שלא לחזור לישראל כרגע. "אני מרגיש רגשות אשמה כל הזמן. קם איתן והולך לישון איתן. זו תחושה מאוד קשה. קשה מצד אחד לא להיות עם החברים והמשפחה שלך ויש רצון עז לבוא ולחבק אותם, מצד שני ההיגיון של לשבת בדירה שלך בחרדה ולרוץ הלוך ושוב ברחוב למקלט גרם לי להחליט שאני לפחות לבינתיים מנסה למצוא את עצמי כאן מתוך יצר הישרדות. מצד אחד אתה רוצה לשמור על עצמך, אבל מצד שני אם משהו יקרה לחברים או למשפחה אתה רוצה להיות שם או אפילו להיות שם איתם ולמות יחד איתם רק כדי להרגיש קרוב. זו מחשבה כל כך קשה ומוזרה שיש לנו כישראלים, שכואב קשה ורע לנו אבל אנחנו בוחרים להישאר ביחד. משהו בי רוצה לחזור כשהכל יגמר, ומשהו חזק יותר רוצה לחזור עוד היום בלילה. שני כוחות שפועלים בי 24 שעות ביממה ומנהלים דו שיח אינסופי. אני לא יודע מי ינצח".
לא מעט ביקורות נשמעו ברשתות החברתיות בתגובה לאנשים שנוסעים מחוץ לארץ בימים אלו. "בשעה כזו קשה כולנו מתמודדים עם הנשמה העמוקה שלנו, עם היצרים והתחושות שנזרקים לכל פינה", אומר נג'רי ומוסיף, "אני חושב שאין צורך לשפוט כרגע אף אחד על שום פעולה שלו, על שום בקשה ורצון. כל אחד עושה כרגע את מה שהוא מרגיש שישמור עליו ועל הקרובים שלו בצורה הכי עמוקה שיש. אנשים אומרים שאם כולם יברחו לא יהיה מי שיישאר אבל זו פופוליסטיות רעילה כי לא כולם יכולים לברוח, לא כולם יברחו. מי שבורח במירכאות אלו אנשים שאין להם מילואים, אנשים שעובדים מרחוק ויכולים להרשות לעצמם לעבוד ממקום אחר. כולנו מרגישים כמו רקמה אחת שחווה ביחד עם כולם את הכאב, האובדן, החרדה, הפחד והאימה. לא כולם יכולים להכיל את הלחץ והחרדה בארץ לאורך הזמן. גם כאן אני תורם כמה שאני יכול ביכולת ההסברה שלי לעולם, וזה לא משנה אם אני בארץ או לא".
"החיוך חזר לשפתיי - הילדים מאושרים"
גלי גולן, בעלים ושותפה של בוטיק יד שנייה בכפר סבא, נסעה יחד עם ביתה ונכדיה ליוון לפני כשבוע. "בתחילת המלחמה היינו שלושה ימים כמו כולם בסוג של הלם וטראומה. ביום ה-3 התאוששתי ועברתי כמעט לגור בקיבוץ עם הבת שלי כדי לעזור לבשל ולטפל בנכדים. את החנות שלי ושל אחותי רויטל פתחנו אחרי חמישה ימים וסייענו בתרומות בגדים למפונים", היא מספרת.
לפני שבוע הם ארזו את המזוודות וטסו. "אנחנו גרים בווילה מהממת בתוך חווה אקולוגית, מגדלים עגבניות וירקות על חוף הים עם עוד ישראלים שפגשנו כאן. כולם כאן משפחות עם ילדים שפחדו להישאר בארץ. הם לא רוצים שהילדים יגדלו בתוך האזעקות והבומים, למנוע מהם את הטראומה", מספרת גולן, "לי ולבת שלי אין ממ"ד. הריצה בלילה עם תינוקות בגיל 8 חודשים היא לא הגיונית. לבת שלי נפלו רסיסים ליד הבית והיא הייתה בחרדות. אני יכולתי להישאר בכיף בארץ, זה לא מפחיד אותי, אבל באתי איתה כדי לעזור לה".
המצב הנפשי של הילדים השתפר משמעותית לדבריה מאז שנחתו שם. "מהרגע שנסענו החיוך חזר לשפתיים, האדמומיות ללחיים. הילדים מאושרים, יש להם פה חברים, אפשר לצאת החוצה בלי לפחד, גינות בלי סוף. הם ישנים הרבה יותר טוב עכשיו, הרבה יותר רגועים. בימים הראשונים מכל רעש של אופנוע הנכד שלי שאל לאיזה ממ"ד הולכים ולאן רצים אבל לאט לאט הוא נרגע. הוא עדיין מפחד מבומים. אם יש רעש פתאום שואל 'מה זה? למה יש פה גם בום?' אבל הם הרבה יותר מאושרים. לקח כמה ימים להתרגל".
גולן מספרת שישראלים רבים מסתירים את העובדה שטסו לחו"ל מהסביבה הקרובה שלהם. "חלק מתביישים לספר שהם נסעו, הפחד שלהם זה שיעבירו ביקורת. יש פה אנשים שאף אחד לא יודע שהם נסעו, ולי למשל אסור להעלות תמונות שלהם. הם בחרדות שידעו שהם כאן בזמן שיש להם חברים בצבא בישראל", היא מספרת ואומרת, "באופן אישי עליי אף אחד לא מעביר ביקורת. כולם מפרגנים ואומרים הלוואי שיכולנו גם אבל אין לנו כסף לנסוע". ועדיין היא אומרת, אין כמו בבית: "אני מתה לחזור וזו האמת. כאן נחמד והכל, אבל זה לא הבית. אין לנו פה כלום. אני מתגעגעת לעבודה, לחתולים ולמשפחה, לשקט שלי. אני פה כל הזמן עם כולם וזה לא קל. אני לא אוכל להישאר כאן לנצח כמובן".
"אני מפחדת ממה יהיה כשנחזור - אבל נחזור"
מורן (37), אם לשני ילדים מתל אביב, בחרה גם היא לטוס לחו"ל והגיעה לגרמניה. "בעלי היה בחו"ל כשהכל התחיל והתעוררתי לבד. לקח לבעלי 3 ימים כדי להגיע לארץ בגלל ביטולי טיסות וזה לא היה מצב נעים מההתחלה. הבן הגדול שלי חרדתי, וכל אזעקה הייתה מקפיצה אותו. שניהם לא הפסיקו לדבר על זה והיה להם מאוד קשה. הוא לא הסכים לצאת מהבית, לא הסכים אפילו ללכת לשירותים כי פחד שתהיה אזעקה", היא נזכרת ומסבירה, "הרגשתי שהם צריכים שנייה להתנתק מכל הסיטואציה הזו ולהבין שלא בכל מקום יש אזעקות ושהם יכולים לנשום ולצאת החוצה ולהיות ילדים שוב".
בעלה עובד במשרה חיונית, ומורן החליטה לעבור לבד עם ילדיהם לקרובת משפחה שמתגוררת בכפר בגרמניה. "אחרי לבטים מאוד גדולים והתלבטות קשה החלטנו שכדאי שבכל זאת ניסע במחיר שאני נשארת איתם לבד. היום אני רואה שלבן הגדול נשארה סוג של פוסט טראומה. הוא לא נותן לי לעזוב אותו, חייב שכל הזמן אהיה בטווח הראייה שלו. אתמול הוא לא ראה אותי לשנייה והתחיל לבכות בכזו היסטריה. מפה הגיעה כל ההחלטה".
תחושות האשמה על המשפחה שנותרה בישראל לא עוזבות את מורן. "שלושה ימים לפני שהכל התחיל לאח שלי נולד ילד ראשון והוא התגייס למילואים. בגלל כל הסיטואציה לא יכולתי לנסוע אליהם כי אני כל הזמן עם הילדים. מצד אחד לא ידעתי איך לנסוע ככה ומה יהיה אבל מצד שני אני לא אהיה לעזר כרגע עם כמה שאני רוצה להיות. זה גם לא נעים להשאיר את ההורים בארץ. לא היה לי נעים מאף אחד, אפילו מההורים בגינה השכונתית".
למרות הפחד, בעוד כמה ימים מורן והילדים יחזרו לארץ. "אני מפחדת ממה יהיה כשנחזור. רציתי שהבן שלי ינשום שנייה ויחווה חיים נורמליים ורגילים של ילדים אבל אנחנו נחזור לארץ להמשך האזעקות", היא אומרת, "אנחנו חוזרים כי לילדים יש גנים ואני מרגישה שהם צריכים את השגרה שלהם. אני בדיסוננס כי מצד אחד הם צריכים שגרה, החודשים הקרובים יראו ככה ואני לא יכולה להישאר פה זמן רב, אבל מצד שני אם הייתי יכולה לעטוף אותם בצמר גפן לכל התקופה הייתי עושה את זה".