קובה: אולי היה שם שמח לפני שנולדתי
את ירח הדבש בחרנו להעביר בקובה ובמקסיקו כשהראשונה מבניהן הייתה אמורה להיות הספתח המושלם לטיול שאמור להיות המפנק והמאושר בחיינו. הסרט שרץ לי בסלואו מושן בראש, הוא איך אני ואשתי נוסעים במכונית פתוחה משנות ה-50 כשהרוח מפזרת לנו את השיער, ואז אנחנו עוצרים לשתות איזה מוחיטו מול נוף עוצר נשימה ולהקה של ארבעה קובנים מנגנים לנו מוזיקה שעושה שמח. ואז נחתנו.
>>לעוד עדכונים היכנסו לעמוד הפייסבוק של mako חופש
המזוודה שלי לא הגיעה. קורה. הבעיה היא שבקובה, שתקועה אי שם בשנת הקמת המדינה שלנו, קשה מאוד להבין איך בדיוק היא תגיעה, איך ניתן ליצור קשר עם שירות לקוחות כלשהו ומה צריך לעשות. הכל מתנהל שם בחוסר אונים. תוסיפו לזה את העובדה שאף אחד לא מדבר אנגלית, אינטרנט ניתן למצוא רק בכיכרות המרכזיות (וגם הוא חלש ומתנתק כל הזמן) ואפילו בגדים נורמליים או תחתונים, כדי להשלים את החסר, אי אפשר למצוא שם. והרי לכם מרדף מתיש של ארבעה ימים אחרי הזנב של עצמנו.
ואז קרה נס והצלחנו לאתר את הכבודה האבודה וגם זה רק בגלל שנסענו בעצמנו לשדה התעופה ונקטנו בשיטת הישראלים החצופים. עכשיו הטיול יכול להתחיל. רק חבל שכל כך לח בקובה (כן, יותר מתל אביב) וכל גיחה החוצה היא סבל. למי בכלל יש כוח להקשיב לרביעיית הקובנים מהחלום שלי, תנו לי לחזור למזגן. בעצם, גם זה אין בשום מקום. חבל גם שזיהום האוויר של המכוניות הישנות גורם לך לנשום פיח כל הזמן. בעיקר חבל שכל השילוב הלא בריא הזה עשה אותי חולה. עם חום והכל. לשמחתי, ביום השמיני שלנו שם התרחש הדבר הכי קסום בכל הטיול בקובה – עלינו על מטוס ונחתנו במקסיקו.
אילן א.
נורווגיה: למבוגרים בלבד
טסנו לטיול של שבועיים בנורווגיה זוג פלוס שני ילדים (10+16). קשה לתאר במילים את הטבע המטורף בפיורדים של נורווגיה. העין לא שבעה מהכמות הבלתי נתפסת של מים, הרים, קרחונים, יערות, מפלים ונהרות. מכל עבר ניבטת אלייך תמונה של מפלים מתנפצים בגבהים של מאות מטרים. לא משנה לאן אתה נוסע הנופים נראים כמו יצירת אמנות שמלווה אותך בדרך.
יצא לכם להיות ביעד הכי מושלם בעולם? תראו לנו תמונה משם ואולי תזכו בכרטיס טיסה זוגי במתנה
אולם, הנופים אכן מדהימים ביופיים, אבל הם לא מספיקים כדי להעסיק את הילדים ואין כמעט אטרקציות למשפחות. ברגע שאתה ממצה את הנוף ומחפש קצת פעילויות נוספות, התחושה היא של טבע ללא חיים. הכבישים מעטים כאילו פיזרו אותם בטעות בשטח ומידי פעם אתה מופתע לראות באופק כמה אלפקות, קצת שחפים וזהו.
אין כמעט מסעדות, אין פעילות תרבותיות, אין תחושה של אווירה מקומית ייחודית או לפחות לא כזאת שנמצאת בהישג ידו של התייר הממוצע. שקט מקפיא ושעמום נוראי. חיפשנו לקחת את הילדים לפארק מים או שעשועים וגילינו שאין שום דבר באזור. לא רכבת הרים, לא פארק חבלים, לא אטרקציות במים ואפילו באוסלו לא מצאנו מוזיאונים או פעילויות המותאמות לילדים. התחושה היא שאוניות תיירים ענקיות עוגנות בבוקר, שופכות אלפי תיירים שרצים להצטלם בגלויה הזו, חוזרים לאונייה ואז.. שוב דממה. לסיכום נורווגיה יפה אבל תשמרו אותה לטיול זוגי נטול ילדים.
רונן ג.
סיציליה: לא כמו בתמונות
טסנו לסיציליה בעקבות חתונה של חבר טוב שהתחתן עם סיציליאנית. התארגנו יחד חבורה של חברי ילדות מגן יבנה והיינו בטוחים שזאת עומדת להיות החופשה הכי חלומית בעולם. דמיינתי את עצמי מגיעה ליעד אקזוטי ורומנטי אבל מהר מאד אחרי הנחיתה הבנתי שהגעתי בקושי לעכו העתיקה. השתכנו בעיר שנקראת מודיקה, וגילינו שאנחנו אולי נמצאים על אי אבל הנסיעה לים אורכת כמעט שעה בכבישים מסוכנים והחופים אפילו לא שווים את זה.
אבל לא רק חוף הים היה אכזבה ולא נראה במציאות בכלל כמו התמונות שלו באינסטגרם, אין שם שום דבר – לא חנויות, לא מסעדות (הפסטות בארץ הרבה יותר טעימות) ולא אטרקציות. יש רק קניון אחד עם חנויות מקומיות הזויות וגלידה שאני מודה שהיא מהטעימות שאכלתי בחיים. אין ספק שזה לא מקום שאחזור אליו בפעם השלישית לגלידה. כנראה שגם לא בפעם השנייה.
אור. פ
רודוס: הכל כלול מלבד האווירה
טסתי לסופ"ש ברודוס עם האישה. מסוג החופשים האלה שאתה מחליט לצאת אליהם באופן ספונטני, מוצא דיל בסגנון "הכל כלול" וטס. אלא שמהר מאד הבנתי שהדיל כולל גם כמה רעות חולות שלא לקחנו בחשבון. זה התחיל יומיים לפני הנסיעה, כשהחברה המארגנת עדכנה ששעת הטיסה חזרה הוקדמה בכמה שעות טובות, כך שבמקום לבלות עוד חצי יום על החוף, נצטרך לקום כבר בארבע לפנות בוקר. מכיוון שמדובר בטיסת שכר (צ'רטר), הסבירו לנו שהם יכולים לשנות את שעות הטיסות כרצונם, וללקוחות אין אפשרות לעשות דבר בנדון.
יצא לכם להיות ביעד הכי מושלם בעולם? תראו לנו תמונה משם ואולי תזכו בכרטיס טיסה זוגי במתנה
הגענו למלון, שהוגדר כמלון חמישה כוכבים, שם קיבלנו צמיד הטורקיז שמעיד על כך שאנחנו בדיל הכל כלול. את פנינו בחדר קיבלו ריח חמצמץ של ביוב, שלולית קטנטנה של מים על רצפת האמבטיה ומגבות שהיו אולי נקיות אבל הרגישו לחות ועשו רושם משומש. סגרנו את דלת המרפסת כדי להקל על ריח הביוב והחלטנו לעשות ג'קוזי כדי להירגע. נתנו למים לזרום לקראת הטבילה הרומנטית שלנו, אלא שלחרדתנו גילינו – כמובן, לאחר שהאמבטיה כבר הייתה עם כמות מים נכבדה, שהפעלת הג'קוזי גורמת להצפה. הסברנו את העניין לפקידת הקבלה (אישה מקומטת שיש להניח ששמעה במאה שנות עבודתה במקום לא מעט תלונות סרק של ישראלים ופיתחה אנטי ארוך שנים) תשובתה הלקונית הייתה "כן, אנחנו יודעים, זה ככה בכל החדרים". אחרי וויכוחים רבים היא הסכימה להעביר אותנו לחדר אחר בבוקר, אבל גם הוא היה בריח חמוץ וקטן בהרבה מהחדר שלנו אז ביקשנו לחזור לחדרנו המקורי, מה שהביא אותה לקלל אותנו חרישית ביוונית.
ואם כל זה לא מספיק, תוסיפו לזה את העובדות המקוממות הבאות: המים אמנם בחינם, אבל הבקבוקים בתשלום. האינטרנט חינם, אבל הגלישה בתשלום, שולחנות הפינג פונג בחינם אבל המחבטים והכדור בתשלום ואפילו כסאות החוף בחינם אבל הישיבה עליהם היא כמובן – בתשלום.
זוהר י.
וינה: עיר בלי נשמה
הגיע הזמן להודות על האמת, "קלאסי" זו פשוט מילה יפה יותר ל"משעמם". ואם תשאלו אותי, בירת אוסטריה, היא העיר הכי קלאסית שהייתי בה בחיים. וינה נראית כמעט מושלמת למראית עין, הכל סימטרי, מדוד, מטויח, כל הבניינים מרובעים וגבוהים, כל הגנים גזומים וכל האנשים בלונדיניים עם אותו גוון שיזוף; מה שמרגיש כמו להיקלע לטבלת אקסל ענקית. אלוהים, איפה הגרפיטי המחאתי? איפה הפוסטרים שמפרסמים הופעות מחתרתיות? איפה נגני הרחוב? איפה האנשים שמתלבשים בצורה הזויה? אתם יודעים מה, אפילו ההומלסים שמתנדנדים שיכורים ברחוב – איפה הם? אפילו איתם כבר יכול להיות יותר כיף.
המקום היחיד שהיה מעניין בווינה הוא מוזיאון העיצוב MAK. רק כאן, בכל העיר הזאת, הצלחתי לראות גישה שונה, יצירתית, צבעונית. זה לא שהעיר עצמה לא יפה, היא יפהפייה ואפילו אפשר להרגיש שיש מאחוריה היסטוריה עשירה של אמנות, אדריכלות ותרבות, אבל למרות כל מה שיש בה, דבר אחד חסר וזו נשמה.
מירב. ד
צ'כיה: קסום רק מרחוק
את החופשה המשפחתית שלנו בחרנו להעביר בדירה עתיקה באיזור קסום בצ'כיה. לפני הנסיעה שמענו שהנופים שם משגעים ושהבתים הישנים מרגישים כמו צימרים ענקיים והם חוויה בפני עצמה שלא כדאי לפספס. אז ארזנו את הילדים וסגרנו 6 לילות במקום שלפחות אונליין נראה מתוק כמו הבית של עמי ותמי. הבעיה היתה כשהגענו לשם הבנו שאנחנו בעצם ישנים בעליית הגג של הבית בו מתגורר בעל הנכס. המבנה היה כל כך ישן ובנוי כולו מעץ, כך שכל צעד שלנו גרר איתו רעשים איומים שהובילו את בעל הבית לצרוח עלינו מלמטה שנהיה בשקט בכל שעה ביום.
במקום להרגיש חופשיים כמו שאמורים להיות בחופש, מצאנו את עצמנו מתהלכים בשקט ועסוקים כל היום בלהשתיק את הילדים ולגרום להם להפסיק לרוץ. זה הפך את הטיול שלנו לסיוט של ממש, אבל למדנו מזה מוסר השכל לחיים: רק מלון!
לילי ש.