אני קמה בבוקר בברצלונה ליום טיול פסטורלי במסגרת חופשה ארוכה בספרד, ובן הזוג שלי מעדכן אותי "יש בלאגן בישראל". אני פותחת את החדשות ומתעדכנת על המצב המזעזע, רואה את הסרטונים של המחבלים ברחובות. רחוקה מהבית, מהחברים והמשפחה, במה שאמור היה להיות טיול מהחלומות.
אנחנו הולכים ברחובות העיר כמו רובוטים – הולכים, לא משנה לאן, לא מרימים את העיניים מהמסך. הכל מפחיד, כואב, מזעזע ומטלטל אבל מסביבנו דיסוננס מטורף. אנשים מחייכים ברחוב, ילדים משחקים בחצרות, והחיים כאן מתנהלים כאילו לא קרה כלום.
אחרי שעות של חרדה, פחד, לחץ וטלפונים אנחנו חייבים לעצור לאכול. מזמינים את הדבר הראשון שמוצאים בתפריט, ומפה לשם מתחילה חוויה הזויה שנמשכת איתי מאז – לעשות דברים רגילים במקום רגיל, כשהכל לא נורמלי בבית ובלב. אנחנו אוכלים פנקייק מדהים, בבית קפה מדהים, בעיר מדהימה, ובטלפון ובראש רק זוועות, סיוטים וסרטי אימה.
חברה שפגשתי כאן גילתה על החדשות הנוראיות בספינת קרוז. מתוך 7,000 תיירים כ-1,500 היו ישראלים. באותו הבוקר כולם ישבו מסביב לבריכה וצפו בסרטונים ובחדשות. נסו לדמיין את הסיטואציה ההזויה הזו בלב ים. הנופשים הזרים האחרים לא הבינו מה מתרחש, הם בסופו של דבר בחופשה וכמובן שקשה להם לשמוע על מה שקורה בישראל אבל זה לא יעצור את החופשה שלהם, הם לא ישראלים. נתנו לכל הישראלים חדרים לשהות בהם ולהתחבר לחדשות ביחד כדי לא להעיב על הזרים. הכל מוזר מאוד.
מאז שהכל התחיל בן הזוג שלי חזר לארץ ואני נשארתי כאן לבד, מתגלגלת בין קבוצות של ישראלים מפוחדים באחת מהחוויות הסוריאליסטיות שאפשר לדמיין. בסופו של דבר אנחנו בברצלונה, אחת הערים היפות בעולם והחיים של המקומיים מן הסתם ממשיכים כשגרה. האטרקציות ממשיכות לפעול, העולם כמנהגו נוהג. ובתוך כל היופי והתיירות ובתי הקפה, משוטטים כאן ישראלים עם מבט נפול. מדי פעם בוכים, הולכים למוזיאון כדי לנקות את הראש, נשברים, הולכים לפארק לנשום, וחוזר חלילה. חברה טובה התחילה לבכות באמצע כנסיית הסגרדה פמיליה והשומר שאל אותה אם הכל בסדר – מה בכלל אפשר לענות לשאלה כזו?
הדילמות כאן רבות. ישראלים רבים שהכרתי ניסו למצוא כל דרך אפשרית לחזור לארץ, שילמו הון תועפות כדי לטוס בכל אירופה ולעלות על טיסת החילוץ הראשונה. מהעבר השני, בקבוצות הפייסבוק והוואטספ תנועה הפוכה – ישראלים רבים שבורחים לכאן מישראל, הורים לילדים קטנים, מבוגרים וצעירים, שמחפשים מקום בטוח. חלק מהם סובלים מפוסט טראומה או חרדות, ולא יחזרו לישראל עד שהכל ירגע. זו ממש לא חופשה או נופש, אלא דרך עבורם להעביר כל יום ביומו עם מינימום התקפי חרדה.
מקומית סיפרה לי שמאז המלחמה באוקראינה הגיעו לכאן מיליון פליטים. הם השתקעו בעיר, ובונים כעת את חייהם מחדש. האם זה גם מה שקורה לישראלים שמגיעים לכאן? באי ידיעה מוחלטת על כמה זמן המלחמה תמשך ובאיזה היקף, ישראלים כאן מחפשים דירות להשכרה לזמן ארוך. מחפשים גנים ומסגרות לילדים. מחפשים חברה. לנסות לנהל שגרה מסוימת. ההזדהות עם האוקראינים יחד עם תחושת הפליטות וההגירה גדולה מאוד.
אבל האם באמת בטוח לנו כאן? או שאולי הכי בטוח בארץ? הפגנות פרו-פלסטיניות מתרחשות כעת בהמון ערים וגם בברצלונה. מזהירים אותנו לא להתקרב, לנסות לא להתבלט ולהסתיר את העברית. יש כמובן חשש גדול מאירועים ביטחוניים בחו"ל אבל באופן אישי אני יכולה להעיד שאני מרגישה כאן בטוחה. ככל שלא מתבלטים או מדברים עברית (עם כל הקושי בזה שצריך להסתיר את הזהות שלנו שזה לא ייאמן), החיים כאן בחוץ רגילים להחריד. מרוב הלחץ אתמול כששאלו אותי מה השם שלי בסטארבקס משום מה החלטתי להמציא שם בדוי, ואמרתי את המילה הראשונה שראיתי בתפריט – שם של תה. ממש כמו בסרטים. בדיעבד צחקתי על עצמי שהגזמתי. כמובן אגב שיש גם הרבה תמיכה ממקומיים, שמביאים עצב והזדהות כששומעים על המצב בישראל.
ההתגייסות של הקהילה הישראלית והיהודית מדהימה. קבוצות ייעודיות לתמיכה בישראלים נפתחו, והעזרה שמוצעת כאן מרגשת ומחממת את הלב. בתקופה הזו רבים מאיתנו מרגישים שאנחנו חייבים ישראלים מסביבנו. הרבה ישראלים שבדרך כלל מטיילים לבד ומכירים מקומיים בהוסטלים הבינו שהם לא יכולים להמשיך ככה. זרים לא מבינים מה אנחנו עוברים כמונו. התאגדנו כאן קבוצות קבוצות של ישראלים, כי אנחנו פשוט לא מסוגלים להסתובב עם אף אחד אחר.
הרבה כמוני מחפשים ומנסים לעזור מרחוק. בין אם בהסברה, בהתנדבות ועזרה למשפחות שהגיעו לכאן, תמיכה מרחוק בזום – האפשרויות רחבות. כואב ומפחיד לחשוב על המשפחה והחברים שבישראל, על כל עם ישראל. למי שחושב שבחו"ל מנותקים - התשובה היא ממש ממש לא. אנחנו בוכים ונשברים וחרדים למצב באופן יום יומי. שולחים חיבוק מרחוק לכולם ומקווים שהכל יגמר במהרה.