עם הנחיתה בפוקט, אחרי שהיינו בבנגקוק וקנצ'נבורי, נחשפנו לרעיון פשוט וטוב, הקברניט באדיבותו הרבה, ביקש משורות נוסעים ספציפיות במטוס (1-5) לקום בתורן ליציאה ובכך מנע עמידה מיותרת של כל היתר ואת הדוחק במעברים. אנחנו קראנו למשחק הזה בשם: הקברניט אמר.
כולם הולכים על החוף בבוקר בפוקט, אף אחד לא רץ. האי שמחובר בגשר ליבשת, מאכלס מיליון תושבים, ושעתיים של נסיעה נדרשים בכדי לחצותו. שמו יצא למרחוק עם חופי פטונג (Patong) וקאטה (Kata) אך לא מעט נרתעים מן ההמולה סביבם. אנחנו חיפשנו ומצאנו חוויה אחרת, מתקנת במידה מסוימת, בחוף הלגונה - שקט, מים צלולים, מרחק מן האקשן המקומי.
השילוב הקדוש שהנחה אותנו בניהול לוח הזמנים בפוקט היה יום אטרקציות, יום מנוחה במלון (סביבתו הקרובה גם נחשב) כשאת הערבים שמרנו לארוחה במסעדה טובה. באי יש 25 מסעדות מומלצות מישלן. חשוב להבהיר, המחירים בפוקט הם לא המחירים של הצפון, ההוצאות מזנקות באי התענוגות.
אוכל מעולה והאי של דיקפריו
פתחנו את הנופש שלנו בצורה סולידית - ביום מגלשות. בחרנו בבלו טרי (Blue Tree), בו אין יותר מדי מגלשות אבל מספיק פעילות למלא יום שלם: מתקני נינג'ה ברוח התקופה, בריכה רחבת ידיים עם גלשני סאפ ומתחם לילדים בתוספת תשלום.
הפארק המתחרה נקרא ספלאש (Splash) ובקיץ הקרוב עומד להיפתח אחד גדול ומפחיד במיוחד, מגלה רני, מסוכנות כחול לבן המתמחה באטרקציות מקומיות. הוא גם זה שחיבר אותנו בהמשך לאטרקציית אומגות. גם כאן יש מספר אפשרויות. אנחנו בחרנו בזה של פרדייז (Paradaise) עם המדריך חמודי ושירת אל המעיין (אלא מה). חשוב לא לשכוח תרסיס נגד יתושים באומגה, אחרי הכל זה ג'ונגל. אפשרות נוספת וכפולה בעלות היא הנומן (Hanuman) שצמודה למסעדת שלושת הקופים, שם אכלנו בנפרד סטייקים מעולים, עוף עם אברים פנימיים (להפתעת אם הבית, לינר) וקיבלנו נוף בלי סוף.
ועכשיו אתנחתא קולינרית: ניסינו שתיים מתוך רשימת מומלצות המישלן. מסעדת הבשרים וואגיו במלון Twin Palms, שם הציגו בפנינו את הנתחים באופן אישי לפני צלייתם, ולאחר מכן צלו את הבחירות על הגריל עם הילדים ונתנו להם לבחור את סכיני החיתוך (למי ששואל מה ניתן לעשות במקום כזה עם ילדים בגילאי 2-11). בנוסף, חווית הבלאק ג'ינג'ר במלון The Slate – הזמינה לנו מסעדה צפה מהסוג האחר והגעה ברפסודה. כך, בזמן שאתה מופתע מהתפאורה והעיצוב במסעדה, פורסים עליך בעדינות את המפית, סיר/מאדם היא לשון הפניה והפלפל גדול מהמלח, פריט שולי אך מעניין. התאילנדים אוהבים חריף, את המידע המוקדם הזה רכשנו עוד בטרם עת בסדנת שף אצל אלון חבל, שהסביר: "הפאד תאי המפורסם (תאילנדי אפוי, בתרגום עממי) הוא מנה מערבית מתוקה שהומצאה לטובת התיירים לבקשת מלך תאילנד". למדנו משהו.
מייזה התורכית מנהלת יחד עם אחיה את אחת המסעדות המדליקות במתחם העתיק של פוקט ונושאת את שמו – אפה (Efe). אביהם הגיע מאיזמיר עם הרעיון לפני יותר מעשרים שנה ומעבר לחגיגת הפחמימות, הילדים נהנו ממופע גלידות רחוב אטרקטיבי בסיום הארוחה.
הערב הזכור ביותר היה כנראה זה עם הפרחת הבלון - קום לוי (Khom Loy) עם רוי בחוף אצל פינק פינק במסעדת אלומה. המסעדה עולה רבע מעלות המסעדות הקודמות ושוות מהן פי ארבע, עם נדנדה לכל ילד והליכה יחפה בחוף.
כחובבי ז'אנר השנורקלים, הגענו לקופיפי וסביבתה כשהדובדבן היה מפרץ מאיה (Maya Bay) היפהפה, שנראה שיצא מגלויה. המקום בו צולם הסרט המפורסם של דיקפריו חדל מלהיות אתר צלילה ומשמש כיום כשמורת טבע וצילומי אינסטוש. שימו לב: לא כדאי לקחת מזכרות מהמקום ומקבלים כאן קנס של 5,000 באט על צדפה למזכרת. כדאי להביא מבעוד מועד ציוד ים לאיים (סנדלים, שקפקפים וכיסוי מים לטלפונים) וליהנות מחיים בלי פילטרים – מים שקופים, נוף פראי וחול קינטי.
מפנטזים על רילוקיישן
פגשנו לא מעט רוסים בפוקט, שניים בכמות לישראלים באי. לא מעט ישראלים עובדים כאןHome frome home so many of you כפי שהאיר והגדיר זאת בפני שכן בריטי במלון סאי לגונה (SAii Laguna) המומלץ בו התארחנו בזמן שהותנו באי.
אפליקציית המלון מנגישה מאוד את זמן השהייה עם מגוון פעילויות החל מאימוני יוגה לאמא בבוקר, דרך סדנת מגבות, בסיומה הילדים ידעו להכין ברבור ועד שיט קיאק ואגרוף תאילנדי.
בתי קפה מיוחדים נפתחו בפוקט במהלך השנתיים האחרונות, לאחר שהתיירות הבינלאומית חדלה מלהתקיים, מקום כזה הוא מחילת הארנב (Rabbit Hole). פינת חמד נוספת נמצאת בקפה Madoobua שפתוח עד חמש וחצי. "מאוד מקפידים פה על זמנים", שיתפה אותנו ענבר, שהיא ובן זוגה עוסקים במסחר אלקטרוני.
לאחר שקיבלנו המלצה מקומית, נהנו משילוב מנצח של ים ובריכה בשני מתחמי לאונג': אל הראשון - The Lazy Coconut - הגענו בשעת בין ערביים מרהיבה. מאוחר יותר הגענו לקפה דל מר בו היה מופע אש מומלץ שמתקיים בסופי השבוע. שם פגשנו את כוכי, שגרה כבר עשרים שנה בסינגפור. מזהים שהיא משלנו לפי שרשרת הילדים שעל צווארה. גם אשתי החליטה להשתעשע עם הרעיון של רילוקיישן אך הוא כנראה לא מתאים לכל אחד, לכל מקצוע וגילאי הילדים.
"זו לא חופשה בלי ספר", טענה אם הבית, והיא קראה כמעט שניים. אני ויתרתי מלכתחילה ואפילו לא לקחתי חומר קריאה. Jomo – joy of missing out זו הנשימה, השקט הפנימי, האיזונים והבלמים, להיות בנוכחות מלאה. נזכרתי בתורות המזרח של הטיול מהימים ההם. אמן.
"אני אוהב לטייל אבל שונא להגיע"
ולפעמים החגיגה נגמרת. כיבוי אורות. אמנם לא הספקנו הכל אבל נשארנו עם טעם של עוד. המסע הזה הכיל את כל קשת הרגשות, לא הכל היה פאד תאי והחיים הם לא רק שייק, יש עוד טעמים ולא מעט חריף וטיול משפחתי הוא האמא של הפשרות (בשם האב).
"הבוס", ספרינגסטין, שר על ימי התהילה באוזניות המטוס. עם הנחיתה חזרה קיבל אותנו בשדה התעופה ציטוט של איינשטיין (אלברט לא אריק) שלא הכרתי: "אני אוהב לטייל אבל שונא להגיע". ולנו נשאר לחשוב על הדבר הבא, החלפת בתים כנראה. מי פנוי?
טיפ לסיום: הכירו את המקום הסודי - Koh Hey אותו גילה לנו פיטר, הנהג המקומי שלנו.כדי להגיע אליו נוסעים לחוף Rawai ומשם חצי שעה באניית לונג טייל תביא אותכם לבננה ביץ'. מדובר במקום חלומי עם שלל פיתויים ולא ארחיב. רק אציין שהילדים גילו בשנרקול סטינג ריי. חגיגה.