איך הייתם מרגישים אם הייתי מושיב מולכם בן אדם שיספר לכם שיש לו יכולת לחזות את העתיד, להטיל כישופים על אנשים ולרפא אנשים ממחלות באמצעות תיקשור עם רוחות? אני יודע, זה נשמע הזוי לגמרי. זה הסיפור שלי על איך פגשתי מכשף אפריקאי ומלך באותו היום.
כחלק מהכנותיי למסע במערב אפריקה חקרתי קצת באינטרנט על גאנה ועל האזור כדי להבין מול מה אני ניצב. אחד הממצאים שישר תפס את תשומת ליבי היה שבחלק הזה של העולם יש עד היום מאמינים רבים שהולכים אחרי דתות אפריקאיות מסורתיות, לא מונותאיסטיות, שקיימות עד היום, ובהרבה אזורים ביבשת הן עדיין חיות, בועטות, וחולשות על מגוון תחומי חיים.
באותו רגע נעתקה נשמתי. הקונוטציה הראשונה (והיחידה) שעלתה בראשי הייתה של מכשפים, קוסמים, ובובות וודו, שמה שעושים להן ישפיע אל אדם כלשהו שמהווה מטרה. מאוחר יותר הבנתי שבדיוק על זה מדובר, בין היתר.
עם זאת, חשבתי לעצמי שאין סיכוי שבשנת 2021 אנשים עדיין מאמינים בזה, ועוד רואים בזה כדת. הרגשתי שזה כל כך הזוי ושאני פשוט חייב לבדוק את הנושא בעצמי. באותה שניה ידעתי שאני מתכוון לנצל את המסע שלי כדי לחקור מה פשר כל הדתות העתיקות האלו, איך זה הגיוני שיש עדיין אנשים שמאמינים בכישופים ואלילים, ואיך זה באמת קורה בפועל? הסקרנות לא שחררה ממני.
״דת? זה לא סתם כמה מסורות?״
ימים ספורים לאחר ההגעה שלי לגאנה, רציתי להתרחק מהעיר ושמעתי על טמלי, עיר שנמצאת באזור כפרי יותר בצפון המדינה, בה אני עשוי למצוא דברים מעניינים. פגשתי בחור בהוסטל בעיר הבירה אקרה, לו סיפרתי שבכוונתי לנסוע, והוא קישר אותי לחבר שלו, בחור מקומי חביב בשם ״אידי אפריקה״, שגר בטמלי והוא במקרה גם מדריך טיולים. נסעתי באוטובוס במשך 12 שעות ובטמלי פגשתי את אידי.
איך שנפגשנו, אידי, כמו כל מדריך טיולים טוב לקח אותי ישירות למקומות ה״תיירותים״ שיש בעיר הזו, ואם לומר את האמת, אותי הם ממש לא עניינו. רציתי לראות מה יש לו להציע לי ועד כה הוא לא הצליח לקלוע.
באחד הסיבובים בעיר עלינו לגג של בניין עם תצפית על הרחוב המרכזי, ובעודנו לוגמים בירה מקומית ומסתכלים על התנועה הסואנת ברחוב, כזו שיכולה להיות רק באפריקה, שאלתי אותו אם הוא מכיר את המסורת האפריקאית העתיקה.
״ברור, הוא ענה לי, אני אדם מסורתי, לא נוצרי ולא מוסלמי, במשפחה שלי מאמינים רק במסורת האפריקאית. זו הדת שלנו״.
ביקשתי מאידי הבהרה. ״דת? זה לא סתם כמה מסורות?״. מסתבר שהמסורת האפריקאית האלילית היא דת לכל דבר ועניין, והיא אחת הדתות האפריקאיות המסורתיות והעתיקות שהיו נפוצות במערב אפריקה טרם הגעת האיסלאם והנצרות, שהנחילו באזור אמונות מונותאיסטיות.
הדת הזו כוללת אמונה במספר של רב אלילים, רוחות ואלמנטים שונים (כגון אל המים, אל האש, האדמה וכו׳), ונוגעת להיבטים שונים של החיים כמו עולם הרפואה, מערכת הצדק, הפילוסופיה וכמובן, הדת
ההסבר הקצר שאידי נתן לי ריתק אותי לגמרי. איך יש משהו כל כך מרתק ושונה מכל מה שאני מכיר מצד אחד וכל כך לא מוכר לעולם המערבי מצד שני? או לפחות לא מוכר עבורי? האם יש קשר בין ההסבר התאורטי שאידי נתן לי לבין בובות הוודו המוכרת? השאלות היו רבות, אבל לשמחתי הכל התבהר במהרה.
שאלתי את אידי אם הוא מכיר איש וודו, או אם יש בסביבה כפר שחיים בו אנשי וודו. הוא ענה: ״כן, יש פה בסביבה כפר מסורתי שדוד שלי חי בו, והוא גם איש וודו בעצמו. כמו שאמרתי לך אני מגיע ממשפחה מסורתית״.
״מה הסיכוי שאתה לוקח אותי לשם ומפגיש אותי איתו?״ שאלתי עם התלהבות מרקיעת שחקים ונגיעה קטנה של חוצפה ישראלית.
בדיעבד, הבנתי שוודו היא אכן דת שקיימת באפריקה, אך זו לא הדת שאידי התכוון אליה. באפריקה קיים מגוון רחב מאוד של דתות ומסורות אפריקאיות עתיקות, ודת הוודו היא רק אחת מהן. היא נפוצה כיום בעיקר במזרח גאנה, בטוגו, בבנין וגם קצת בניגריה. בסיפור הזה לא מדובר בדת הוודו האמיתית, אלא במסורת אפריקאית אחרת שאומנם מבוססת על אלילים וכישופים, אך וודו היא לא.
אידי השיב וענה ״בכיף, הוא איש ממש נחמד, פשוט צריך להגיע מוקדם בבוקר לפני שהוא לוקח את הילדים לבית ספר ומתחיל לקבל אליו אנשים״.
״אהה לאיש הדת יש גם מטלות משפחתיות אני מבין, זה מעניין. מה דעתך על מחר?״, שאלתי.
״מתאים״, אידי ענה.
״וואו, מטורף, איזה כיף!״ ההתרגשות שלי הייתה בשיאה. ״ומה הסיכוי שאני מביא מצלמה כדי להסריט את המפגש? שאוכל להראות לעוד אנשים את הסיפור המעניין הזה?״
״נשאל אותו ואם הוא יסכים, בכיף״, אמר אידי.
לא האמנתי שזה קורה. מפגש עם איש דת אפריקאי תוך פחות משבוע מהרגע שנחתי בגאנה. מישהו פה כנראה אוהב אותי.
קבעתי עם אידי אפריקה שעה למחרת בבוקר ורצתי להטעין את המצלמה.
בובות וודו, כדים, דם ונוצות
נפגשנו למחרת בבוקר ונסענו לכפר. תוך פחות מרבע שעה נסיעה עברנו במעבר חד מעיירה עם בתים מבטון, כבישים סלולים ואוטובוסים לכפר קטן שהבתים בו בנויים מבוץ, הגגות עשויים מקש ובין הרגליים מתרוצצות לך תרנגולות, ברווזים ועיזים כאילו הם חלק בלתי נפרד מהכפר. מה שכל החיות האלו לא ידעו, זה מה שמצפה להן בהמשך.
התקרבנו לאחד הבתים בהובלתו של אידי וברגע שהגענו רצו אלינו ילדים קטנים שלא האמינו שהם פוגשים אדם שצבע עורו אינו שחור. הרגשתי כמו הכלאה מוזרה של סלב בינלאומי לחייזר.
אחריהם יצא אלינו גם אבא שלהם, דודו של אידי ואיש הדת המדובר, בחור גבוה וצנום שעל פלג גופו העליון וסט מבד עם סגנון אפריקאי ומתחת ללבוש המסורתי בגדים רגילים לחלוטין. מכנס ג׳ינס קצר וחולצת כדורגל. הוא ניצב מולנו עם כל הגובה שלו ובאותה שניה אידי וחבר שלו, שהתלווה אלינו, כרעו ברך וקדו בפניו ביראת כבוד. כמובן שהצטרפתי לקידה.
למרות שבגאנה אנגלית היא השפה הרשמית, רוב האנשים שגרים מחוץ לערים הגדולות והעיירות לא דוברים אותה, ולכן אידי היה צריך לתרגם לי את כל השיחה לאנגלית מהשפה השבטית המקומית שנקראת "דגבאני".
הוא הזמין אותנו להכנס לתוך המתחם המשפחתי שלו. מדובר ב-5 צריפים קטנים מבוץ, שמחוברים במין גדר בוץ נמוכה. הסתקרנתי לגבי השימוש של כל בקתה, וכששאלתי סיפרו לי שמבנה אחד הוא מבנה שמכיל מספר בעלי חיים במטרה שלא יברחו. במבנה אחד ישן האב, איש הדת ודוד של אידי, במבנה אחר והגדול ביותר ישנה אישתו עם כל הילדים, ומבנה נוסף הוא המבנה הרוחני שמוקדש אך ורק לעבודה הרוחנית ולתיקשור עם האלילים.
ביקשתי להכנס למבנה שמשמש כמקדש, לראות איך הוא נראה מבפנים וכמובן לבקש קצת הסברים על כל עניין המסורת, תוך כדי שאני שואל את עצמי: ״תגיד אתה לא חושב שאתה קצת חוצפן?״
אחרי שיחה קצרה עם דודו, אידי הסתכל עליי ואמר לי שהוא מוכן בכיף להכניס אותנו למקדש שלו, אבל לפני זה נהוג לתת לו קצת כסף. היה לי קשה לשמוע את זה, ישר עלתה לי קונוטציה של שוחד, אפריקה אחרי הכל.
אבל אחר כך הוא הסביר לי שבשביל שנכנס למקדש הוא צריך לבקש לכך רשות מהרוחות שהוא מתקשר איתן שיאשרו לו להכניס מישהו פנימה, כמו שהוא עושה עם כל אורח שמגיע, וכדי לתקשר עם הרוחות הוא צריך להקריב בעל חיים, ככה זה עובד. לכן, אם אני רוצה להכנס פנימה, הכסף שאני נותן לו אמור לממן את בעל החיים שיוקרב. כמובן שהסכמתי והעברתי לו שטר ששווה ערך ל-15 ש״ח, כמובן אחרי שוידאתי שכל עניין ההקרבה יקרה אחרי שהביקור שלנו יסתיים ולא לנגד עינינו, לא בשביל זה הגעתי לפה.
הורדנו נעליים בכניסה למבנה, שמעל הדלת שלו היה מין סימן מוזר כזה שהזכיר לי את הסימנים שמקועקעים על מצחן של נשים אפריקאיות שעלו לארץ בגיל מתקדם. התכופפתי ונכנסתי אחרי אידי ואיש הוודו למקדש.
במקדש התיישבנו על שרפרפים קטנים ולצידנו היו 3 דברים שפשוט לא יכולתי להתעלם מהם: האחד – כדים משונים, בערך 5 או 6 שהיו מונחים על הרצפה, אחד ליד השני ועל המכסה שלהם היו נוצות ודם יבש. השני – בובה בצורה של בן אדם, שידועה בעולם המערבי כבובת וודו. השלישי – כלים דמויי קערות שעשויות מקוקוס שתלויות מהתקרה כמו מובייל של תינוקות, גם עליהם יש שאריות דם יבש.
הייתי חייב לדעת מה כל אחד מהדברים האלו מסמל. לגבי הכלים התלויים הוא אמר שמדובר אך ורק בקישוט, אבל שני הדברים האחרים היו החלק המעניין. הכלים על הרצפה סימלו כל אחד אל אחר שאיש הדת מתקשר איתו. לכל אל או רוח (באנגלית – Spirit) יש כלי משלו וחיה נפרדת שעליו להקריב בשביל לתקשר איתו. כד לכל רוח – פסיכי.
ולגבי הבובה – כמו שאתם ודאי יכולים לדמיין, אכן מדובר במה שאנחנו קוראים לו בובת וודו, המסמלת בן אדם שרוצים לכשף ברגע שמשתמשים בה. שאלתי את אידי מה השימוש של הבובה, ואז הוא נתן לי דוגמא שאם למישהו גנבו דבר מה יקר ערך, הוא מגיע לאיש הדת והוא יטיל כישוף על הבובה וידקור אותה מספר פעמים. כתוצאה מכך, הגנב ירגיש כאבים בגופו, ואותם כאבים יפסקו רק כשהוא ישיב את מה שהוא גנב לבעליו.
באותה שניה שהוא אמר לי את זה פשוט הייתי בהלם. למרות שכבר שמעתי על הסיפור הזה בעבר, לא האמנתי שאני יושב עם שני אנשים ושניהם מאמינים בלב שלם שהדבר הזה אכן קורה במציאות. והם אומרים לי את זה בלי למצמץ.
כישופים, רוחות, בובות שמסמלות אנשים. וואט דה פאק? לאן הגעתי? האם אני חולם או שאנשים באמת רואים את כל הדברים האלו כלגיטימים? ואולי השאלה הכי גדולה, איך אני אמור להגיב כאדם שלא מאמין באלוהים או בשום אל אחר?
ניסיתי לקבל את הדברים כמו שהם ומקסימום לנסות לעכל אותם אחר כך. המשכתי לשאול עוד קצת שאלות ואידי, שתירגם לי את כל השאלות ששאלתי את דוד שלו, סיפר לי שבעצם אנשים עולים אל דוד שלו לרגל כדי לקבל מענה לבעיות מסוימות שיש להם בחיים. למשל, אם אדם נפצע ברגלו הוא יכול להגיע לכאן ובאמצעות עזרה מהרוחות איש הדת יטיל כישוף או יזמר משהו שיוכל לרפא את הבעיה הרפואית שלו.
הוא גם אמר לי שהיה לנו ממש מזל שהגענו והוא היה פנוי. בדרך כלל הוא מלא באורחים מקצוות שונים של גאנה ומשלל רבדי האוכלוסיה – חקלאים, סוחרים, שוטרים, אנשי צבא ואפילו כמרים ואימאמים מגיעים אליו.
מאוחר יותר הבנתי שחלק לא מבוטל של האוכלוסיה מאמין בשני סוגים של אמונות: הראשונה היא איסלאם או נצרות, והשניה היא המסורת האפריקאית, זו שקשורה קשר אדוק לשורשים האפריקאים של המקומיים.
המשכנו את הביקור ואידי סיפר לי שלמסורת יש גם כישופים ומזמורים שתפקידם להגן.
״מה הכוונה להגן?״ שאלתי, ואידי ענה שלדוד שלו למשל, יש כישוף שיכול להגן על מישהו מקליעי אקדח במידה והוא נקלע לקרב יריות.
פה לגמרי איבדתי את זה. כמובן שהשתדלתי להסתיר את התדהמה שלי, אבל עמוק בפנים הייתי בשוק טוטאלי. איזו חווייה עוצמתית. כישוף שמגן על אנשים מפני קליעים?
״וזה עובד?״ שאלתי אותו. לא יכולתי להתאפק.
״בוודאי״, ענה לי אידי. ״אני גם באתי אליו כמה פעמים שיעזור לי וזה תמיד עובד. מעבר ליכולות הכישוף והריפוי הוא גם ״רואה״ (Seer), סיפר לי אידי. "אם יש לך משהו חשוב שעומד לקרות או החלטה גדולה כלשהי שעליך לקבל, אפשר להגיע לאיש הרוח והוא יתן לך רמז לגבי מה שעומד לבוא או לקרות בחייך כדי שתוכל להתכונן".
אשכרה ראיית הנולד, הרגשתי שאני חייב לצאת להתאוורר ושהביקור הזה הספיק לי. לחצנו את ידיו, אמרנו תודה ויצאנו החוצה לשבת בחוץ ולעכל את מה שהרגע חווינו. או יותר נכון אני חוויתי, להם זה היה רגיל.
צפו במפגש המרתק עם המכשף:
"ברכה שתלווה את כל המסע שלך באפריקה"
אבל אז קרה משהו עוד יותר מטורף. בעודנו יושבים על ספסל מאחורי אחת הבקתות, ניגש אלינו בחור צעיר וסיפר לנו שמישהו בשם ״טינדנה״ ראה אותנו מהבית שלו ומזמין אותנו אליו לביקור.
״מי זה טינדנה?״ שאלתי את אידי.
״טינדנה הוא המלך של כל האזור", השיב אידי. מדובר באדם מבוגר וחשוב מאוד עד כדי כך שאם הוא רוצה, הוא יכול להרים שיחה לנשיא של גאנה והוא יתייצב אצלו. אם הוא קרא לנו אנחנו הולכים מיד, ומפה הסיפור רק הלך והשתפר.
נכנסנו לבקתה נוספת בקצה אחר של הכפר, כשעל רצפתה היו פרושות שתי מחצלות ועליהן ישב אדם זקן, בסביבות גילאי ה-80 לחייו, עם שיער לבן והבעה נינוחה ומסבירת פנים.
עמדנו מול מלך גנאי. לא המלך של כל גאנה, אלא אחד המלכים האזוריים של מחוז הצפון, אדם שהיה פעם איש דת, ציף׳ של כפר, והיום הוא מעין דמות ייצוגית ומכובדת שמטפלת בנושאים מאוד ספציפים של הקהילה האזורית.
התיישבנו מולו ואידי תירגם לי שכשטינדנה ראה אותנו, הוא ישר רצה להזמין אותנו אליו לצריף כי הוא אוהב אורחים ותמיד שמח להכיר אנשים חדשים, בעיקר כאלו שסקרנים לגבי צורת החיים שלהם.
בחיים לא ראיתי אדם שנראה כל כך נבון, סימפטי ומסביר פנים. הרגשתי זכות מטורפת לשבת מולו וללחוץ לו את היד.
הוא שאל אותי מה המשימה שלי פה באפריקה, למה הגעתי לכאן. עניתי שאני סקרן לגבי האזור הזה כבר הרבה זמן ולכן הגעתי לכאן, בשביל לחקור אותו, ושתוך כדי הטיולים אני מתעד את המסעות שלי ומספר את הסיפורים של האנשים והתרבויות שאני פוגש לאורך הדרך.
המלך אמר משהו בניב המקומי בצורה שקטה ורגועה.
״אם תרצה הוא יכול לתת לך ברכה שתלווה את כל המסע שלך באפריקה״, אמר לי אידי. -"ברור!״ עניתי.
טינדה המלך תפס את ידיי והתחיל את הברכה. מבחינתי זה היה רגע מכונן ומיוחד בצורה בלתי רגילה. לא הבנתי איך היה לי כזה מזל לפגוש מישהו כה מכובד ודגול תהיתי מדוע הוא ירצה להזמין אותי אליו ולברך אותי, אבל אז נזכרתי באחד הדברים שאני תמיד נוהג לענות כששואלים אותי מה לומדים מלטייל בהרבה מקומות שונים ולהכיר תרבויות מקצוות שונים של העולם. התשובה היא שבפועל, רוב האנשים בעולם הם טובים, בעלי לב רחב, נדיבים ומכניסי אורחים, ושכולם בסופו של דבר דומים, לא משנה איפה על הכדור הם גדלו.
הברכה הסתיימה, קדנו קידה לטינדנה ויצאנו מהצריף. תפסנו טרמפ חזרה לעיירה טמלי עם איזה איכר מקומי וכל שאר היום הזה פשוט לא יכולתי להירגע. לא האמנתי למה שהרגע קרה ולחווייה התרבותית שעברתי. הייתי מאושר עד הגג מכל מה שראיתי, שמעתי ולמדתי.
הדבר הבא שקרה הצליח אפילו להעלות לי חיוך עוד יותר גדול על הפנים מזה שהיה לי אחרי כל היום הזה –נזכרתי שעוד כמה שבועות, ב-8 לינואר אני עתיד להשתתף בפסטיבל הוודו השנתי בבנין, שהיא מדינת המקור של כל דת הוודו האמיתית, ואם זו הייתה הרפתקה תרבותית מיוחדת במינה – מה שעומד להיות בבנין בטוח עומד להיות כמה רמות מעל.
מי יודע, אולי איהפך בסוף למאמין וודו.
אוהד הוא טייל, הרפתקן, יזם ומרצה בתחום הטיולים. הוא הבעלים של בלוג הטיולים אוהדוונצ׳רס, יוצר הקורס ״מתייר לטייל״ שמלמד מטיילים בתחילת דרכם איך להיערך למסע בחו״ל בצורה נכונה, ומייסד הפודקאסט "לטייל לבד". אוהד התפרסם לראשונה לפני כשנה וחצי כאשר יצא למסע לחציית האוקיינוס האטלנטי עם סירה, ומאז התפרסמו עוד מספר תיעודים וסיקורים שלו על מקומות לטייל בהם בארץ ובעולם.
את אוהד ניתן למצוא באינסטגרם, ביוטיוב בפייסבוק ובספוטיפיי.
הכתבה הוכנה בסיוע MAGNUS - איתור, חילוץ ומכשירים לווינים לחו"ל