מסעי הראשון למזרח אפריקה היה ב-1968 לבדי, כשברכב שכור יצאתי לגלות את אפריקה. ביקרתי אז באזורי הגורילות של אוגנדה, במזרחה של קונגו שהייתה כבר אז שסועת קרבות, בשמורת הטבע של קניה וטנזניה. הדרכים היו מועטות ולעיתים נהגתי מאות ק"מ מבלי שאפגוש ולו רכב אחד לרפואה. זכור לי המפגש המדהים בתוך לוע הנגורונגורו, שמצאתי את עצמי עומד עם רכבי, שהיה הרכב היחיד במרחב, במרכזה של להקת אריות המונה 26 פריטים.
מאז ביקרתי במזרח אפריקה עשרות רבות של פעמים, ובמקום מחנה אוהלים בודד צצו עשרות לודג'ים פזורים ברחבי הסרנגטי, ובמקום רכב בודד בלב להקת האריות, ימצא עצמו האריה הבודד מוקף בעשרות מכוניות. מיטב המצלמות מנציחות כל תנועה וכל פיהוק, והלודג'ים, נפלאים כשלעצמם, מוקפים בגדר חשמלית על מנת למנוע מבעלי החיים לחדור לשטחם "ולהטריד" את שלוות האורחים.
הסיורים במזרח אפריקה הפכו לנחלת רבים וטוב שכך. התיירות היא גם הכוח הכלכלי המניע את שמירת הטבע. ולגעגועיי לאפריקה ההיא של שנות השישים של המאה הקודמת, מצאתי פתרון נפלא – שמורות הטבע של דרום טנזניה.
ותודה לזבוב הצה צה
השמורות של דרום טנזניה משתרעות מחוף האוקיינוס ההודי במזרח, ועד אגם טנגניקה במערב המדינה. חלקן משתרעות במישורים הנמוכים שבין האוקיינוס ומדרגת ההר, וחלקן ברמות הגבוהות 900 מטר מעל הים ומעלה. המשותף לכולן שהינן רחוקות והגישה אליהן קשה, לרוב בטיסה מיוחדת במטוסים קלים ומעטים מגיעים אליהן, מה שיוצר אזורים נרחבים שהאדם כמעט ואינו נוגע בהן. כך בעבר בזכות זבוב הצה צה שמנע מהשבטים המקומיים להפוך את האזור לשטחי מרעה, וכך כיום עדיין מעטים התיירים שפוקדים את האזור.
הצה צה הינו זבוב מוצץ דם הנפוץ באפריקה. בעבר הוא היה המקור העיקרי להפצת מחלת השינה, הנגרמת ע"י טפיל שמועבר מחולה לבריא באמצעות זבוב הצה צה ועקיצתו. כיום המחלה הודברה כמעט כליל ונשארה רק העקיצה עצמה, שהינה בלתי מסוכנת אך מציקה למדי. לזבוב הצה צה טעם משלו ודמם של בני אדם רבים לא לטעמו של הזבוב, ואינם "זוכים" בעקיצתו. בזכותו ובזכות עקיצתו המכאיבה נמנע האדם ומקנהו מלהתיישב בשטחים רבים באפריקה ולהשאירם לשליטתם המוחלטת של חיות הבר. גבולותיהן של רבות משמורות הטבע נקבעו עפ"י האזורים בהם נמצא זבוב הצה צה.
הנה 3 השמורות המומלצות בדרום טנזניה:
פי 3 משטח ישראל | שמורת סלו - Selous Game Reserves
הגדולה מכולן היא שמורת סלו, שגודלה 56,000 קמ"ר, כמעט פי 4 משמורת הסרנגטי, כמעט פי 3 משטח מדינת ישראל. שמורת הסלו אינה National Park בהגדרתה, אלא Game Reserve והינה תחת רשות אחרת וחוקיה שונים במקצת, אבל למטייל ההבדל אינו משנה מאומה, וזה צוין רק לשם הדיוק. האזור הוכרז כשטח מוגן כבר בתחילת המאה ה-20. כמה שנים מאוחר יותר, ב-1922, הוכרז השטח כשמורת מקלט ונקרא על שמו של קפטן Fredric Selos - חוקר, סופר, צייד, ושומר טבע. קומבינציה שבאותם ימים ניתן היה שתתקיים כאותו האדם.
עורק החיים של השמורה הינו נהר Rufiji, החוצה את השמורה לכל אורכה ושלוחותיו יוצרות רשת של לגונות. ממוצע גשמים של כ-1,000 מ"מ גשם לשנה מעלה את מפלס הנהר עד 5 מטר באזור הגשמים. לאורך הנהר ממוקמים מספר לודג'ים קטנים, חלקם באוהלים וכולם יקרים מאוד. חלק גדול מהשמורה מדרום לנהר Rufiji סגור למבקרים והספארי מתבצע רק בחלק הצפוני.
רכבי הספארי בעלי עבירות מצוינת (4X4), פתוחים ומאפשרים ראיה וצילום ב-360. הנסיעה אינה מוגבלת לדרכים מסומנות, ניתן לנוע בשטח ללא כל הגבלה מה שמאפשר גישה קרובה ובלתי אמצעית לבעלי החיים.
מגוון בעלי החיים גדול, בעונת הגשמים ניתן למצוא עד 400 מיני ציפורים, ואילו הזמן הנכון למצוא את חיות הסוואנה הוא בעונה היבשה בין יוני לאוקטובר, אז המים יורדים ובעלי החיים מתרכזים בסמוך לנהר.
פילים החוצים את הנהר מדי יום | שמורת רואה - Ruaha National Park
ממוקמת בטבורה של טנזניה, 11 שעות נסיעה מייגעת בדרך לא דרך, או שעה וחצי טיסה במטוס חד מנועי משמורת הסלו. ניתן להגיע לשמורה, מדאר אל סאלם, גם בטיסה וגם בדרך היבשה מהלך 10 שעות נהיגה.
שטחה של שמורת Ruaha כ 12,000 קמ"ר ומגוון הנופים בה רחב, החל מהאזורים הרריים ודרך סוואנות יבשות ורחבות ידיים ועד לנהר Mwagusi.
הלודג' Raaha River Lodge סיפק לנו תצפית מצוינת ומרהיבה על הנהר ויכולים היינו לבלות את כל זמנינו בישיבה במרפסת העץ הקטנה ולצפות בנהר ושפע בעלי החיים הפוקדים אותו החל מלהקות הבבונים, דרך עדרי הקודו בעלי הקרניים המסולסלות והגוף המפוספס, ועד לעשרות פילים החוצים את הנהר, מידי יום, לעברו השני.
רשת דרכי עפר, מאפשרת לנוע בשמורה, ברכבי 4X4, ונותנת הזדמנות להציץ גם לשטחי הסוואנה. בשטחי השמורה נעים למעלה מ-30,000 באפלו, כמות דומה של זברות, אלפי פילים ואין ספור של אנטילופות ממיני שונים, וכמובן הטורפים למיניהם: אריות, צבועים, ואם מתמזל המזל ניתן גם לפגוש קרנף או שניים. בארבעת ימי השהות שלנו בשמורת רואה, הצלחנו להתוודע רק לפינה זעירה של השמורה, אמנם מרתקת, אבל היה זה רק קצה הקרחון.
היהלום שבכתר | שמורת קטאבי - Katavi National Park
המטוס הקל שהביא אותנו לרואה נשיונל פארק גם מטיס אותנו מהשמורה לבאה אחריה. 45 דקות של נסיעה בטרם שחר מביאה אותנו למנחת שממנו המראנו, מהלך 3 שעות טיסה הרחק למערב טנזניה לשמורת הקטאבי. אנשי השמורה מכתירים אותה כשמורה המבודדת ביותר בטנזניה ומספרים בגאווה שבשמורת הסרנגטי מבקרים 200,000 איש בשנה, ואילו בשמורת הקטאבי 200.
את העדרים הראשונים של ההיפופוטמים והזברות ראינו עוד מחלון המטוס הזעיר בטרם נחתנו, אולם היו פזורים בשטח הביצתי שבין מסלול הנחיתה שלנו והנהר הסמוך. לרכב הספארי שחיכה לנו בשולי המסלול היה תפקיד נוסף, סילוק הזברות שגם כן חיכו לנו על מסלול הנחיתה. הדרך בת 12 הק"מ שעד הקמפ שלנו ארכה כשעה וחצי ולא בגלל קשיי הדרך, אלא בזכות העצירות הרבות שעצרנו ובעיקר לצרכי צילום.
מתחם הקמפינג, ה - Chada Camp ממוקם על גבעה שטוחה מיוערת שמתחתיה נמצא אגם Chada שבעונת הגשמים מהווה מאגר מים המשתרע על פני כ 10 קמ"ר. הקמפינג עצמו מונה 4 אוהלי מגורים ואוהל ציבורי נוסף המשמש כחדר אוכל. בשעה שאנחנו היינו במקום, שהו במקום עוד שני זוגות מספרד וקנדה. כל אלה לא מפריעים לפילים ובעלי חיים אחרים להרגיש במקום שבתוך ביתם ולא פעם נאלצנו להמתין שיואילו לפנות לנו את דרכנו בינות האוהלים.
התמזל מזלנו כשעם אור ראשון יצאנו לסיור בשמורה ונתקלנו בלהקת אריות המונה 15 פריטים זכרים, אמהות צעירים וגורים, כשאלה נעו בשטח ופניהם לעבר הנהר ואנו בעקבותיהם. את שלושת הימים הבאים שלנו בילינו לסירוגין עם הלהקה, חזינו בשני ניסיונות לצייד שכשלו ואילו את הניסיון השלישי שצלח, בו הכריעו האריות באפלו מגודל שירד את הנהר לרוות צימאונו, החמצנו. היה זה בחשכת הלילה ואנו חזרנו ללהקה רק בביקורו של יום המחרת. הבאפלו ההרוג היה מונח באמצע הנהר וכל חברי המשפחה נוגסים בו מכל עבר. כשחזרנו למקום בשעות אחר הצהרים המאוחרות, שרידי גופתו של המנוח כבר נגררו אל גדת הנהר, והנשרים כבר המתינו על צמרות העצים לחלקם בסעודה.
שמורת קטאבי היא הקטנה שבין השמורות שביקרנו במהלך הסיור בדרום טנזניה, שטחה "רק" 4,500 קמ"ר, מישורי השמורה נמצאים בגובה ממוצע של 940 מטר. בעונת הגשמים בין סוף אוקטובר לאפריל יורדים כ-900 מ"מ גשם בממוצע, וחלקים בשמורה הופכים לאגמים רדודים ושטחי ביצה. זו עונה מצוינת לחובבי ציפורים שיגלו בשמורה למעלה מ-400 מיני ציפורים שונים. העונה לצפייה ביונקים היא דווקא העונה היבשה שבין מאי לאוקטובר, כשבעלי החיים נמצאים בקרבת מקורות המים הולכים וכלים. התנועה במרחבי השמורה היא ברכבים 4x4 פתוחים וניתן לנוע בדרכי העפר ומחוצה להן.
בשמורת קטאבי ניתן למצוא כמעט את כל יונקי הסוואנה, כולל עדרים ענקיים של באפלו, עדרי גנו, עדרים גדולים של פילים, אנטילופות למיניהן. מבין הטורפים ניתן לפגוש באריות, צ'יטות, צבועים, כלבי בר Wild Dog, ובעלי המזל יפגשו גם בנמרים. מקווי המים והנהרות עמוסים בהיפופוטמים, בתנינים, וציפורים בשפע.
מתי לנסוע
העונה היבשה בדרום טנזניה הינה בין יוני לנובמבר, שזה גם הזמן הטוב ביותר לצפות בעדרים, שהיובש מאלץ אותם להתרכז בקרבת מקורות המים, והטורפים מחכים להם בקרבת מקום. אבל אם בציפורים חשקה נפשכם, הרי דווקא עונת הגשמים היא המתאימה, בין דצמבר למרץ. אליה וקוץ בה - ניתן לראות למעלה מ-400 מיני ציפורים, אבל הטמפרטורות גבוהות והעבירות מוגבלת.
כמה זה עולה
טיול באזור אינו זול – בעיקר בגלל שהכניסה לשמורות יקרה ועל בסיס יומי. הלודג'ים, שהינם נפלאים, קטנים ואינטימיים ומחירם נע בין 200-500 דולר לחדר ליום. ניתן גם לישון בקמפינג, מה שמוזיל בהרבה את השהות. התחבורה יקרה להפליא, בין אם תטוסו בין הפארקים השונים ובין אם תעדיפו תחבורה קרקעית. מכל מקום עליכם להביא בחשבון עלות כוללת של בין 250-800 דולר לאדם ליום טיול.
* מולה יפה הוא הבעלים של חברת אקספלור טיולים בעולם, המארגנת ומשווקת מגוון רחב של טיולים ליעדים לא שגרתיים.
>> רוצים עוד פרטים על טיולים לדרום טנזניה? כתבו למייל info@explore.co.il, או בטל' 03-6299515
>> סוף אוגוסט: הדילים הכי שווים לחו"ל