היכל ההתכנסות כבר הומה וגדוש במשפחות המצוידות במאכלים, בפירות ובממתקים מסורתיים ערוכים בכלי הגשה יפים, שאותם מעמיסים על שולחן המנחה לנזירים. בשבע בדיוק מתחילות התפילות. הנזירים יושבים בשורה על במת עץ קטנה וממול יושב הקהל ברגליים מקופלות לצדי הגוף (הפניית הרגליים, הנחשבות טמאות, לעבר אדם, ובמיוחד נזיר, נחשבת לחוסר כבוד). המאמינים יושבים כשכפות ידיהם צמודות בתנועת ואי (wai, תנוחת כף אל כף - ברכת השלום התאילנדית המסורתית ועמדת תפילה) ובראש מורכן הם ממלמלים עם הנזירים את סדרות המנטרות הארוכות בפאלי, שפת הקודש העתיקה. התפילות נערכות שעה ארוכה. רגלי, שאינן מורגלות בישיבה כה ארוכה בתנוחה זו, מתחילות לכאוב, אך הקצב המונוטוני וקולם העמוק, הרועד והרם של הנזירים משרים עלי רוגע.
עם סיום התפילות מוגשות המנחות לנזירים, שמשתדלים לטעום מעט מכל המנות המוצעות להם כדי לזכות את כל המאמינים בברכה הנכספת. רק לאחר שסיימו הנזירים לאכול ויצאו מהאולם, נערכות המשפחות במעגלים גדולים ועורכות סעודה משותפת מלאה בפטפוטים, בצחוק ובשמחת המפגש.
התאילנדים אוהבים לחגוג
כך פחות או יותר מצוין כל חג בודהיסטי בתאילנד. הטקסים נערכים בכל המקדשים בממלכה, במקדשים המרכזיים והגדולים כמו גם במקדשים המקומיים והנידחים. כל בודהיסט מאמין מתחיל את חגו בדרך זו, אך בגלל השעות המוקדמות והנופך המשפחתי של הטקסים האלו, תיירים כמעט שאינם פוקדים אותם. חלק מהחגים מסתכמים בטקסים המקומיים סביב המקדש, אך בחלקם ממשיכות החגיגות ונערכים פסטיבלים ומופעים מרהיבים לציבור הרחב.
פסטיבלים בתאילנד, כיאה לארץ המצטיינת בססגוניות, באוכל אנין ובאדיבות העולצת של תושביה, הם אירועים שאסור להחמיץ. התאילנדים אוהבים לחגוג וינצלו כל סיבה למסיבה, על כן לוח השנה התאילנדי עמוס במועדים המציינים חגים דתיים שונים (בודהיסטיים ברובם, אך גם סיניים ונוצריים), חגים ממלכתיים ועשרות פסטיבלים מקומיים המוקדשים לנושא מסוים כמו מוזיקה, אוכל או פרחים. ברוב הפסטיבלים תוכלו למצוא ירידים של אוכל, שוק זול, מופעים, תחרויות יופי ותהלוכות צבעוניות סביב נושאי החג. הפסטיבלים הם אירועים המעניקים הזדמנות לא רק ליהנות מהמראות, אלא גם להתרועע עם התושבים בשיא שמחתם.
חגים מסורתיים: מלחמות מים וחיי נזירות
לוח השנה התאילנדי נסמך על לוח השנה הבודהיסטי, שהוא לוח ירחי, ועל כן תאריכי החגים אינם תואמים ללוח השנה הלועזי, ומשתנים משנה לשנה. השנה התאילנדית מתחילה באפריל בחגיגות יוצאות דופן - מלחמות מים. ראש השנה התאילנדי, הנקרא סונגקראן (Songkran), נחגג בעיצומה של העונה היבשה והחמה (באפריל), ממש לפני תחילת עונת שתילת האורז. המנהג של שטיפת פסלי הבודהא ותפילה לגשם ולעונה חקלאית פורה הפך לחגיגת מים לאומית. בכל מקום בתאילנד נערכים התושבים עם דליים וחביות של מים ומציבים אותם בפתח הבית או מעמיסים אותם על הרכב ונוסעים למרכז העיירה. שם שופכים מים בכמויות אדירות על עוברים והשבים, מתוך אמונה שהמים שוטפים את חטאי השנה הקודמת ומברכים את השנה החדשה בשפע מחודש.
כחודש לאחר מכן, בסביבות מאי, נחוג היום הקדוש ביותר בלוח השנה הבודהיסטי - היום המציין את לידתו של בודהא, מותו והיום שבו הגיע להארה. לפי האמונה, האירועים החשובים ביותר בחיי בודהא התרחשו באותו תאריך ובליל ירח מלא. יום זה נקרא ויסאקה בוצ'ה (Visakha Bucha) ונערכות במהלכו תפילות בכל המקדשים, מאזינים לדרשות ולאחר השקיעה סובבים את המקדשים עם נרות דולקים.
בדרך כלל ביולי מציינים את היום שבו העניק בודהא את דרשתו הראשונה לחמשת תלמידיו הראשונים בטקס במקדשים. יום זה נקרא אסאנהה בוצ'ה (Asarnha Bucha) והוא גם הזדמנות לגברים צעירים להפוך לנזירים לזמן קצר, כמו שנהוג בקרב רוב הגברים בתאילנד. מיד לאחר מכן פורשים הנזירים הצעירים לשלושה חודשים, שבהם הם אינם עוזבים את המקדש אפילו ליום אחד, ומתרכזים בלימוד ובמדיטציה. שלושה חודשים אלו נקראים נאי פּאנסה (Nai Phansa) ובראשיתם נחגג יום קאו פּאנסה (Khao Phansa) במצעדים ממרכזי הערים למקדשים, בליווי נרות ענקיים מגולפים.
מקור המנהג של הנזירים הצעירים לפרוש למנזר לשלושה חודשים הוא בתקופה שתאילנד היתה חברה חקלאית. בשלהי הקיץ והסתיו נובטים האורז ושאר הגידולים בשדות, והנזירים, שנאסר עליהם לרמוס כל דבר חי, מחרקים ועד נבטים, נמנעו משיטוט מחוץ למנזר. עם השנים הפך זמן זה להתכנסות לצורך התחדשות רוחנית.
איש איש והקראטונג שלו
זה היה נובמבר, ובצהרי אחד הימים נכרת מול ביתי עץ בננה גדול. כבכל שנה, אני עצובה מעט למראה העץ הכרות, אך נזכרת מיד כי צמחי הבננה גדלים בארץ שופעת המים הזו במהירות. את הגזע פורסים לפרוסות בעובי כמה סנטימטרים, והן ישמשו כבסיס הצף של סירת הקראטונג. פרחים צבעוניים, עלי בננה רעננים וקיסמי במבוק מונחים על המרפסת, וכל חבר משפחה מקשט לו קראטונג משלו. המנוסים והמוכשרים מפעימים בקיפולי עלים ופרחים ובשזירה מורכבת של מגדלים יפהפיים על גבי הקראטונג הצף. במרכז כל קראטונג מניחים נר, קטורת ומטבע.
עם ערב יוצאים בני המשפחה לנהר הקרוב, ורבים בוחרים לצאת למרכזי הערים וליהנות מהחגיגות המרכזיות, המלוות כתמיד באוכל, במוזיקה תוססת ובפעילות של שוק מקומי זול. לאחר השקיעה, לאורו של הירח המלא, משיט כל אחד את הקראטונג שלו ונושא תפילה אישית. מי שלא בא מוכן, יכול לקנות קראטונגים ברמות שונות של עיצוב בשוק. רבים מוסיפים לקראטונג הצף כדור נייר פורח, מדליקים אותו ושולחים אותו בתפילה לשמים. מראה המים המנוקדים בעשרות אורות קטנים ההולכים ומתרחקים הוא מראה שלא יישכח.
בנובמבר, עם סיום המונסון, מוצפים הנהרות והנחלים בתאילנד. חודש זה מזמן לתיירים הזדמנות להיחשף לצדדים הפחות תיירותיים של תאילנד. למשל, פסטיבל לוי קראטונג (Loy Krathong), שהוא הוא אחד הפסטיבלים המרהיבים ביותר בתאילנד. בחג זה משיטים המאמינים סירות קראטונג מקושטות כמעשה המסמל את שטיפת החטאים וכמנחה לאלת המים. כשהתרבות התאילנדית אימצה את הבודהיזם, שמקורו בהודו, במאה ה-3 לפני הספירה, היא אספה אליה גם כמה מהמסורות הברהמיניות הינדיות.
לוח השנה הדתי מסתיים בציון עוד מאורע חשוב בחייו של בודהא: היום שבו התקהלו המאמינים לשמוע את דרשתו הפומבית הראשונה. היום נקרא מאקה בוצ'ה ((Magha Bucha, הוא נחגג בתקופת פברואר-מרס ומצוין בתפילות ובתהלוכות של נרות סביב המקדשים עם ערב.
חגים סיניים: זיקוקים ועינויי גוף
האוכלוסייה הסינית בתאילנד מקיימת אורח חיים דתי סביב ריכוזי האוכלוסייה הבולטים, בעיקר בצ'יינה טאון בנגקוק ובאיים בדרום המדינה. החגים הסיניים נחגגים סביב המקדשים הסיניים, והבולט שבהם הוא ראש השנה הסיני (Trut Jin, טרוט ג'ין) הנערך בינואר או בפברואר בליווי זיקוקים ותהלוכות של ריקודי דרקונים ולבוש מסורתי מלווה במוזיקה.
באוקטובר-נובמבר נחגג חג הצמחונות הסיני (בתאילנדית נגאן קין ג'ה Ngan Kin Jeh) שהתפרסם במיוחד בפוקט (Phuket) ובטראנג (Trang), שבדרום תאילנד. בחג זה המאמינים עוברים לתזונה צמחונית לשמונה-תשעה ימים, כחלק מתקופת התענית הטאואיסטית שבה מתנזרים מבשר, מאלכוהול וממין. העיקר בחג זה הוא עינוי הגוף, והוא מצוין בתהלוכות מעוררות פלצות של סיגוף כמו הליכה על גחלים, ריצה על סולם עשוי להבים משוננים ושיפוד איברים בגוף במחטים, בסכינים ובחניתות כסימן לדבקות באמונה.
חגים ממלכתיים: יחי המלך והמלכה
החגים המפוארים ביותר מוקדשים למלך ולמלכה הנערצים על כל תאילנדי באשר הוא: יום ההולדת של המלך פומיפון אדוניאדט (ראמה ה-9), שנחגג ב-5 בדצמבר, ויום ההולדת של המלכה סיריקיט, הנחגג ב-12 באוגוסט. מוקד החגיגות של החגים המלכותיים הוא בבנגקוק. במהלך החגיגות נצבעים שמי הלילה במטחי זיקוקים, נערכים מופעים בכיכרות המרכזיות וכל העיר לובשת חג ומוצפת באורות ובכרזות ענק עם תמונות המלך והמלכה.
חגיגות מקומיות: חג הפרח וחג הפיל
רשימת הפסטיבלים המקומיים הנערכים ברחבי תאילנד ארוכה ומרשימה.
פסטיבל הפרחים של צ'יאנג מאי - אחד הפסטיבלים המוכרים הוא פסטיבל הפרחים (Thetakaan Mai Dawk Mai Pradap) שנערך מדי פברואר בעיר צ'יאנג מאי (Chiang Mai) שבצפון תאילנד. פסלי ענק עשויים פרחים המייצגים מקדשים מפורסמים, סצנות מהרמייאנה (Ramayana, האתוס ההודי המפורסם, שחדר גם הוא לדת ולתרבות התאית עם חדירת הבודהיזם מהודו), בעלי חיים מיתולוגיים ועוד נישאים על גבי כלי רכב בתהלוכה אדירה, נערכים מופעי תרבות ותצוגות של זני סחלבים נדירים.
חבל איסן (Isan) - באזור צפון-מזרח תאילנד מתקיימים כמה מהפסטיבלים המעניינים ביותר והפחות מתוירים במדינה. פסטיבל הנרות המפורסם במדינה, טאט סה נגאן הֶה טיאן פאנסה (That Sa Ngan Hae Tian Phansa), מתקיים בעיר אובון רטצ'טאני (Ubon Ratchathani) ונחגג ביולי בתהלוכה צבעונית ויפה של נרות ענקיים מגולפים מעשי ידיהם של אמנים שמביאים באופן סמלי אור לנזירים בתחילת תקופת ההתנזרות.
בעיר יאסוטון (Yasothon), בירת מחוז יאסוטון, נערך בחודש מאי פסטיבל הטילים, הנקרא בון באנג פאי (Bun Bang Fai). במסגרת החגיגות, נורים אל על עשרות טילים מקושטים במאמץ לעורר את השמים שיורידו גשם לקראת שתילת האורז.
בעיר סורין (Surin), בירת מחוז סורין, נחגג פסטיבל הפילים המפורסם נגאן צ'אנג (Ngan Chang), שמושך אליו אלפי אנשים מדי נובמבר. בפסטיבל מפגינים מאלפי הפילים את מיומנותם של הפילים ועורכים מופעים מסורתיים, משחקי כדור ותהלוכות, ונערכת סעודה גדולה לכבוד היונקים הענקיים.
נטלי זאבי – מורת דרך ומטיילת בעולם, התגוררה כמה שנים בתאילנד
* הכתבה התפרסמה באתר ifeel. לקבלת גיליון במתנה לחצו כאן