"כוח האומה הוא בזיכרונה – זה מותר האדם. ואם אנו רוצים לחיות, ואם אנו רוצים ושואפים לצוות את החיים לבנינו, אם אנו מאמינים שהוטל עלינו צו לסלול דרך אל העתיד, הרי עלינו ראשית כל לא לשכוח ולרשום" אמר פרופסור בן-ציון דינור לעיתון "ידיעות יד ושם" בשנת 1956. ביום השואה כולנו זוכרים, אבל ניצולי השואה חיים את סיפורי האבל כל חייהם.

דרכי ההנצחה של הניצולים רבות והן עוברות דרך סיפורים, מכתבים, תמונות, סרטים, מוזיאונים ואנדרטאות שמנציחות את זוועות השואה – בארץ וברחבי העולם. לרגל יום השואה, לפניכם כמה מאנדרטאות הזיכרון הפרוסות על פני הגלובוס, שהפכו מוקד משיכה לתיירים רבים בעולם שרוצים לזכור ולא לשכוח.

אין תמונה
מכוסה ב- 2,711 קוביות בטון המסודרות בתבנית משבצות. אנדרטת השואה בברלין

אנדרטת השואה - מזרח ברלין, גרמניה

בשנת 2005 נחנכה האנדרטה הגדולה המסמלת יד זיכרון ליהודי אירופה שנרצחו בשואה. האדריכל היהודי-אמריקני פיטר אייזנמן הרים את הפרויקט שעלותו נאמדה בסכום של 25 מיליון אירו. האנדרטה ממוקמת דרומית לשער ברנדנבורג ומולה ניצבת השגרירות האמריקנית בברלין. האנדרטה הוצבה בדיוק במקום שבו שכן בימי הרייך השלישי בניין משרדי הקאנצלר של אדולף היטלר. בנוסף, מדובר באזור עסקים בו מרוכזות מספר שגרירויות ועל ידי כך נוצר מצב שבו אנשים רבים חולפים על פני האנדרטה מידי יום.

האנדרטה משתרעת על שטח של 19,000 מ"ר והיא מכוסה ב- 2,711 קוביות בטון המסודרות בתבנית משבצות שמזכירה קברים בבתי עלמין. הקוביות מונחות על גבי מישור ששקוע במרכזו והן באורך של 2.38 מטרים ורוחב של 0.95 מטר. גובהן של הקוביות שונה והוא נע בין 0.2 מטר ל-4.8 מטרים. הצבת הקוביות תוכננה כך שתיצור אווירה של אי נוחות ובלבול.

מתחת לאנדרטה משתרע מרכז מידע תת קרקעי המשתלב באופיו ובעיצובו עם האנדרטה העליונה, והוא כולל כמה חדרים בהן תערוכה גדולה על נושא השואה, וכן חדר שמות בו מוקרנים על גבי הקירות שמותיהם של קורבנות השואה שהתקבלו ממוזיאון יד ושם.

אין תמונה
מתחת לאנדרטה משתרע מרכז מידע תת קרקעי

הספרייה הריקה - כיכר בבל, מרכז ברלין, גרמניה

בשנת 1933 ב-10 למאי, התרחש בכיכר בבל בברלין אירוע שריפת הספרים. טקס השריפה התקיים בעקבות יוזמה של שר התעמולה הגרמני יוזף גבלס. במהלך אותו ערב נשרפו בכיכר זו 20,000 ספרים של סופרים יהודים, קומוניסטים, ליבראלים ומתנגדי השלטון. סטודנטים ופרופסורים רבים, לקולם של מקהלות האס אס, שרפו בזה אחר זה ספרים של טובי הסופרים, אנשי מדע, פילוסופים, אמנים ועיתונאים מהשורה הראשונה באותה עת - כשני שליש מאותם ספרים היו של יהודים, אותם בזזו מספריות סמוכות לאזור ומאוספים פרטיים. בין הספרים שנשרפו היו גם עבודות של קרל מרקס, זיגמונד פרויד, תומאס מאן, אריך קסטנר, היינריך היינה ועוד רבים. השריפה הפומבית הזו עוררה גל שריפות ענק של ספרים פרי עטם של אותם יוצרים על ידי סטודנטים וקהיליות ברחבי גרמניה הנאצית.

לזכר אירוע שריפת הספרים, יצר האמן הישראלי מיכה אולמן את אנדרטת הספרייה הריקה. האנדרטה נחנכה ב-20 למרץ 1995, ולידה הציב האמן לוח ברונזה עליו חקק את המשפט המפורסם שכתב היינריך היינה בשנת 1820 והפך לנבואה: "הייתה זו רק הקדמה. במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם".

האנדרטה היא חדר תת קרקעי אשר ממדיו הם 5 מטרים מעוקבים. הספרייה נמצאת בדיוק במקום בו נשרפו הספרים ולה תקרת זכוכית עבה וחסינה שהיא גם רצפת הכיכר. לחלל לא ניתן להיכנס אלא רק להשקיף עליו מזכוכית הרחוב. החדר מואר בתאורה פנימית לבנה שמכוסה במדפים לבנים ריקים אשר יכלו להכיל כ-20,000 ספרים. החדר מייצג את החלל התרבותי שנותר לאחר שריפת הספרים.

אין תמונה
נמצאת בדיוק במקום בו נשרפו הספרים. הספרייה הריקה בברלין

גן הסלעים – דרום מנהטן, ניו יורק, ארה"ב

בתוך גנו של מוזיאון המורשת היהודית וזכר השואה בניו יורק, ניצבים להם 18 עצי אורן ננסיים אשר הונבטו בתוך סלעי ענק. המספר המדויק 18 בא מן המילה "חי" בגימטרייה, והצמחים אשר ניצבים בגן המוזיאון מספטמבר 2003, מסמלים את החיים מתוך הקושי, התחדשות וכח הקיום.

הגן בניו יורק מאפשר חקירה וירטואלית על הנעשה בו במרוצת הזמן, החל מזמן הפקיעה כשמצלמה מתעדת כל רגע בחיי הסלעים והעצים. בעזרת שימוש במסך מגע ניתן להעביר אחורה וקדימה את תמונת המצב של הגן ולצפות בגידול העץ על פני עונות השנה, ולראות כיצד הוא מתחזק. האמן אשר עיצב את "גינת התערוכה" אנדי גולדסווארי מסביר: "העצים הננסיים הם כמו ניצולי השואה וסיפורי החיים השונים שלהם. ככל שהגן יתבגר ויתגבר על מכשולי הטבע, כמו שהתגברו הניצולים על הנאצים, ניתן יהיה לראות את אפקט הגדילה וההתחזקות שלו מכל קומה במוזיאון עם הזמן".

אין תמונה
עצי אורן ננסיים אשר הונבטו בתוך סלעי ענק. גן הסלעים בניו יורק
אין תמונה
מצלמה מתעדת כל רגע בחיי הסלעים והעצים

קיר השמות - פריז, צרפת

מוזיאון השואה בפריז, צרפת נפתח מחדש בשנת 2005, לאחר שתורמים רבים ביקשו להגדיל ולשפץ את המקום לרגל ציון 60 שנה לשחרור אושוויץ. אחד מהחלקים החדשים שנוספו למוזיאון הוא "קיר השמות" הנושא את שמותיהם של 76,000 יהודים, ביניהם 11,000 ילדים שגורשו מצרפת כחלק מהתוכנית הנאצית להשמדת יהודי אירופה.

צוות הזיכרון של המוזיאון אסף על בסיס מקורות מידע שונים את רשימת השמות במשך המון זמן והגיש אותה לחרט באוקטובר 2002. מציאת השמות לא הייתה תהליך פשוט והתבססה בעיקר על הרשימות המקוריות שנאספו לפני עזיבת השיירות, הזיכרון של המגורשים ששרדו ורשומות המעצר מהמחנות השונים.

רוב השמות על הקיר הם של יהודים שנרצחו באושוויץ – בירקנאו, והשאר נהרגו במחנות סוביבור, לובלין, מיידנק ורוואל בין השנים 1942-1944. רק כ-2,500 איש שרדו את הגירוש. קיר זה מנציח את זהותם של הילדים, הנשים והגברים שהנאצים ניסו להשמיד מעל פני האדמה. שמותיהם חקוקים באבן.

אין תמונה
שמותיהם של 76,000 יהודים. קיר השמות בפריז

אנדרטת "בדמייך חיי" - ורשה, פולין

האמן נתן רפופורט נולד בוורשה ויצר את האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה. האנדרטה נחנכה במלאת 5 שנים לפרוץ המרד בתאריך ה-19 לאפריל 1948 והיא מוצבת במרכז הגטו היהודי העתיק בעיר ורשה. העתק שלה נמצא ברחבת יד ושם בירושלים ועל כן היא הפכה לאחד הסמלים המוכרים ביותר של מורשת השואה והגבורה.

רפופורט התחיל את תהליך היצירה והעיצוב של האנדרטה כבר במהלכה של מלחמת העולם השנייה בידיעה למתרחש בסוף 1942 בגטו (השמדתם של אנשי הגטו). האמן החליט כי האנדרטה, נוצקה מברונזה על פי מודל גבס שייצר רפופורט, תונח על שיש שחור שיובא משבדיה. לאנדרטה שני חלקים (צדדים) - החלק של השואה הפונה לכיוון צדו של בניין היודנרט ומתאר את היהודים שנשלחו אל מותם, והשני מתאר את המרד ומורכב משבעה דמויות שפורצות מתוך להבות.

משני צדדיה של האנדרטה מפוסלות שתי מנורות עם שישה קנים הנישאות על גבי שני אריות. המנורות מסמלות את גבורת החשמונאים כדוגמא ל"מעטים מול רבים" ואילו האריות מזכירים את ארון הקודש וגם את המשפט "גור אריה יהודה".

אין תמונה
נחנכה במלאת 5 שנים לפרוץ מרד גטו ורשה. אנדרטת בדמייך חיי
אין תמונה
העתק שלה נמצא ברחבת יד ושם בירושלים

פסל האהבה והייסורים - מיאמי, פלורידה, ארה"ב

בסתיו של שנת 1984 הוקמה במיאמי קבוצה קטנה של ניצולי שואה, אשר הפכו לאנשי הוועדה האחראית על בניית מקום זיכרון קבוע לזכרם של ששת מיליוני קורבנות השואה. בעזרת שיתוף הפעולה המלא של עיריית מיאמי הפכה הוועדה לארגון ללא מטרות רווח ופרויקט ההנצחה של הניצולים יצא לדרך.

המיקום שנבחר לאנדרטה היה בין השדרות מרידיאן לדייד. קנת' טריסטר האדריכל והפסל הופקד על עיצוב המקום והאנדרטה והיה עליו לפרש את השואה לתוך המבנה ולהנציח בו את קורבנותיה.

במרכז היצירה הענקית מוצב פסל האהבה והייסורים. האמן מספר: "זהו הציור שלי של השואה והוא עשוי מברונזה קפואה כדי להחזיק ולספר את הסיפור לנצח. היד הענקית המושטת השמיימה מקועקעת במספר מאושוויץ ועולה מן האדמה, הטווח האחרון של אדם גוסס. לכל מבקר אני מאמין תהיה פרשנות משלו... יש הרואים ייאוש, יש הרואים קצת תקווה, קצת הבנה אחרונה על החיים, ויש כאלה שיסתכלו ויאמרו שהפסל מסמל שאלה לאלוהים: למה זה קרה?".

האנדרטה נחנכה ונפתחה לקהל הרחב בפברואר 1990, ומאז הארגון מוקדש לא רק לשמירה על המקום אלא גם על פתיחת תוכניות תרבות וחינוך לקהילה ויצירת השפעה ארוכת טווח על הדורות הבאים.

אין תמונה
"זהו הציור שלי של השואה". פסל האהבה והייסורים במיאמי
>> אירלנד: טיול בתוך גלויה