פסיפס הינו חיפוי רצפות של מבני ציבור, מבני דת-בתי כנסת וכנסיות, בתי מרחץ, בתי אמידים ובתי מגורים. הפסיפסים מאפשרים לסייע לארכיאולוגים וחוקרי אומנות לאפיין את הממצאים שנחפרו באתר, תוך הבנה טובה יותר של אורחות החיים בעת העתיקה.
הפסיפסים הם חלק מרכזי מנכסי המורשת התרבותיים, האומנותיים והתיירותיים הבולטים באתרי המורשת בישראל. הם מאפשרים הצצה מרהיבה לעושר אומנותי היסטורי ומדעי יוצא מן הכלל. ברשות הטבע והגנים עוסקים לא מעט בשימור השרידים הארכיאולוגיים בגנים הלאומיים ובאתרים הארכיאולוגיים שבאחריותה. עבודות אלה מבוצעות על ידי משמרים מקצועיים ומיומנים בשימור המורשת התרבותית הבנויה, העוסקים בכך באופן יום יומי, על מנת לשמר ולהגן על הערכים התרבותיים ומשמעותם, עבורנו ועבור הדורות הבאים.
כך למשל נראית עבודת שימור הפסיפס בכנסייה המערבית (כנסיית נילוס הקדוש) בגן הלאומי ממשית, אתר מורשת עולמית.
בשלב הראשון, מבוצע תהליך של סקר ותיעוד מפורט ומעמיק אחר גורמי הבלייה בפסיפס ובניית תכנית התערבות הכוללת סדרה של פעולות כחלק מתהליך השימור הקפדני. בשלב זה המתואר כאן, זוהו מוקדים בהם התפורר חומר המליטה שמחזיק את אבני הפסיפס הקטנות וגרם לשחרורן. בפעולת השימור נעשה תחילה פינוי זהיר של החומר המפורר והכנת האזור לטיפול. חשוב להדגיש שמטרת השימור הינה הארכת חיי המונומנט כפי שנחשף בחפירות הארכיאולוגיות לראשונה, ועיקר הפעולות הם בטיפול באזורים בלויים ובכך צמצום של תהליכי הבלייה וההרס, על מנת לשמור על מצב השתמרותם של הערכים התרבותיים והמשמעות האומנותית וההיסטורית שלהם עד כמה שניתן.
פינוי החומר המפורר ברווחים שבין אבני הפסיפס, מתבצע בסבלנות רבה ובאופן העדין ביותר באמצעות בכלים כירורגים עדינים שחלקם מוכרים מעולם רפואת השיניים. פעולות השימור בעצם מאפשרות להאט ולצמצם את תהליכי הבליה וההרס שמקורם בארוזיה טבעית כגון מזג אוויר, עייפות החומר, צמחייה ועוד, וחלקם כתוצאה משחיקה שמקורה במטיילים ולעיתים וונדליזם.
בתום פינוי וניקוי החומר המפורר בעזרת מברשות עדינות, מכינים את השטח לפעולה הבאה.
בשלב זה מבוצעת הרטבת המוקד לטיפול, על מנת להבטיח חיבור והידבקות טובה של חומר המליטה לתשתית הקיימת ולאבני הפסיפס מסביב.
שלב הכנת חומרי המליטה לשימור, הינו שלב חשוב וקריטי. חומרי המליטה בהם משתמשים המשמרים, עשויים מתערובות של חולות וחצצים קטנים בשילוב עם סיד המופק מאבן גיר טבעית, שעוברת תהליך כימי בשריפה בטמפרטורה גבוהה, ויצירת הסיד בצורת אבקה או חומר לח וסמיך המזכיר גבינה לבנה. אחת המיומנויות שנדרש להן המשמר המקצועי, הינה לאפיין ולזהות את החומרים והתערובות בהם השתמשו ביצירת הפסיפס בעת העתיקה, ולהתאים לפעולות השימור את הרכב התערובת לשימור בטקסטורה, בחוזק ובגוון המתאים עד כמה שניתן למקור.
לאחר הרטבת השטח לטיפול, מיושם חומר המליטה בשימוש בכלים מיוחדים. הניסיון מלמד שנכון יותר לשמר את השרידים הארכיאולוגיים, בשימוש בחומרים ושיטות עבודה מסורתיות ולהימנע משימוש בחומרים מודרניים אשר עלולים לגרום לנזקים גדולים יותר ובלתי הפיכים.
מבט-על: יישום חומר המליטה באזור הבלוי, תוך הקפדה על הידוק החומר כלפיי האבנים מסביב ולתשתית, כדי להבטיח הידבקות טובה.
אזור הטיפול בסיום עבודת השימור. חומר המליטה שהתקשה, נועד לשמר את חלקי הפסיפס הקיימים ולמנוע תזוזה שלהם. תחזוקת שימור בפסיפסים הרבים בגנים הלאומיים ובאתרים הארכיאולוגיים בשמורות הטבע, מתבצעת באופן שוטף כחלק מהמאמץ לשמור ולהגן עליהם מפני בלייה והרס. חלקם של הפסיפסים מוגנים ע"י קירוי וחלקם חשופים לפגעי מזג אוויר, ומחייבים טיפול משמר לרוב לפני עונת הגשמים.
השימור אינו פעולה חד-פעמית. יש לנטר, לעקוב ולתעד את מצב השתמרות הפסיפסים באופן שוטף, על מנת למנוע הידרדרות במצב השימור שלהם ולטפל בהם בתזמון נכון וכחלק מתכנית תחזוקת שימור מתוכננת שוטפת לאורך זמן.
צילום אורתופוטו (צילום אוויר אנכי מיושר) של אחת מתוך שתי הכנסיות בגן הלאומי ממשית. בצילום רואים את הכנסייה המערבית הידועה גם ככנסיית נילוס הקדוש, על פי כתובת ההקדשה ששובצה בפסיפס.
הכנסייה עם הפסיפס המעטר את האולם המרכזי שלה נבנתה בתקופה הביזנטית מלפני למעלה מ-1,500 שנה. הפסיפס הינו שטיח גאומטרי מרהיב בצבעוניותו ובעיטוריו, ובו כתובת הקדשה שבה נכתב בשפה היוונית: ״אלוהים, הושע את עבדך נילוס אוהב ישו, אשר ייסד את הבניין הזה, ושמור על בני ביתו״. לפני האזור המוגבה הנקרא "הבמה", מתוארים שני טווסים ניצבים מול כד שגפן משתרגת ממנו, שילובים גיאומטריים, צמות משתלבות ותיאורים של עופות, סלסלת לחם ועוד. עבודות השימור שמתבצעות על ידי צוותי המשמרים של רשות הטבע והגנים מאפשרים לקהל הרחב להמשיך ליהנות מיופיים במסגרת ביקורם באתר.