שנים שאני מתכננת להגיע לים המלח, לנוף המדברי, אלא שהחשש מהחום הישראלי הכבד, מהחורף קְצַר-הַמּוֹעֵד, והחיבה הַמּוּלֶדֶת אל ארצות הקור - שולח אותי צפונה, אל צבעי הירוק-כחול.
בחודש האחרון, לאחר עשרות שנים נטולות-מדבר, ביקרתי שלוש פעמים בים המלח: פעם אחת עם בעל-הבית במהלך יומיים גדושי שטפונות; פעם שניה אל הירדן, במהלך טקס ההתגלות האפיפני; ופעם שלישית ואחרונה, לעת עתה, בסיור בולענים ופטריות.
טל-זהרה לביא. מורה במשותף חוף-כרמל, צלמת ב- Photog-Rafi מבית רפי קורן, נשואה ואם לשניים מקיסריה. מעריצה מושבעת של השילוש הקדוש: טיולים-צילום-אוכל. עוד תמונות של טל ניתן למצוא באינסטגרם
מראש יובהר: בדיחות על נציבי מלח לא יופיעו כאן, למרות המבטים שהופנו לאחור, מתקשים להינתק מהמראות שעוד ידובר בהם. את פטריות ים המלח ראיתי תמיד מרחוק ואזור הבולענים הקסים תמיד במידה כזו שהחשש גבר על הסקרנות. עד השבוע האחרון שבו גמרתי אומר לנצל את החורף האביבי-משהו שהתרגש עלינו, ובטרם בוא החמסינים הבלתי אפשריים - לצאת רגלית אל התוואי שעד כה היה בלתי מושג עבורי.
יציאה עצמאית לאזור הבולענים היא בלתי אפשרית, ואני עברתי די מזמן את הגיל שבו לוקחים סיכונים לא מבוקרים, אז צלצלתי לסרגיי מ"טיולי אתגר" שמדריך סיורים כאלו על בסיס תלת-שבועי לפחות, וב-4.00 בבוקר יצאנו לדרך, אל הירידות המוליכות לים המלח.
טיולי זריחה, מכל הטיולים האפשריים, הם האהובים עלי ביותר. חרף קשיי ההשכמה, התמורה תמיד משתלמת כל כך. נהיגה בכבישים חשוכים ושקטים, שיחות בוקר בדרך אל היעד, אבל יותר מכל אלו - הפסים הכתומים החיוורים העולים אט-אט, מתחזקים וצובעים את האופק בצבעים בוהקים ומשתקפים בעינית המצלמה, הם אלו שגורמים לי להחסיר פעימה בכל פעם מחדש ולוותר על עוד כמה שעות שינה.
ב- 6.00 בבוקר, אם כן, חנינו את הרכבים מול נחל תמרים, וצעדנו במהירות אל עבר הפטריות שהמיקום המופלא שלהן מוכר ליודעי דבר בלבד.
פטריות ים המלח, החלום הרטוב של כל צלם נופים בארץ ובעולם, הן יצירה מהפנטת של הטבע. חלקן הגדול נמצא מעל למים בתצורה שצלמים משתנקים למראה שלה, וחלקן נמצאות מתחת למים, ממתינות לשעתן לצמוח מעלה, אל מעל לפני המים.
אנחנו עוקפים בולען, מציבים חצובות, ממקמים מצלמות וממתינים לעת זריחה. כשקרני השמש מתחילות להאיר, נשמעים הקליקים סביב. המראה עוצר נשימה, לא פחות.
לטבע ניתנה כאן יד חופשית, ובאין מפריע נוצרו נטיפים וזקיפים בין הפטריות לבין הבולען הבודד באזור.
אנחנו מסתובבים בין המראות שמולנו, שיד אדם לא נגעה בהם, כמו ילדים בחנות ממתקים, סליחה על הקלישאה. מצמידים עדשות, קוראים זה לזה, טועמים קלות מהגבישים (אכן מלוחים).
סרגיי מאיץ בנו להמשיך, אנחנו מתעלמים. מתקשים להתנתק מהמראות. בלית ברירה אנחנו מתקדמים באיטיות, מביטים כל הזמן לאחור לוודא שלא דימיינו. כרטיס הזיכרון במצלמה אוֹצֵר עבורנו את מראות הזריחה כאן.
בדרך חזרה לרכבים, אנחנו עוצרים אל מול סצנות מכושפות של עצים יבשים, ענפים מונחים על האדמה הצחיחה ועקבות כבדות ועמוקות בבוץ האפור.
מזל שאין קליטה סלולארית סדירה, כי הטלפונים העצבניים של סרגיי שהספיק להרחיק ומאיץ בנו להתקדם - לא מגיעים ליעדם. אנחנו עומדים משתאים מול מטעי דקלים, מביטים בחוטרים החדשים המתפתחים בבסיס הגזע. עצי הדקל הם מהיחידים שיכולים להתקיים בסביבה הקשוחה הזו, והנוף המתפרש שלהם יוצר מראה מכושף-משהו. אנחנו לא מתכוונים להחמיץ את הטורים האלכסוניים, הסימטריים כמעט של המטעים, נשכבים ארצה ומצלמים.
לאחר ארוחת בוקר קלה וקפה מאולתר בכניסה לשמורת עין גדי, אנחנו יוצאים לסיור הבולענים, לב ליבו של הטיול הזה. ירידות תלולות, סכנת דרדרת וצעידה בשמש קופחת, על אדמה חשופה. אמנם אמצע ינואר, אבל בלב הלבנט מזג האויר השתבש לו, והקיץ הפציע כאן.
אנחנו משקיפים על הבולען הראשון, אחד מני כמה. המראה מזכיר לרגע תצפית על כוכב נטוש.
אנחנו מקיפים אותו ומעברו האחר מתגלות באחת תצורות מלח לעשרות: פניני מלח, יהלומי מלח, גבישי מלח שנדמים כמו יצירת דבק ילדותית שהתייבשה. המלח נראה כאן בכל הצורות והאופנים שיצר הטבע באין מפריע: שכבות-שכבות צבעוניות שנראות כמו משחק גיאולוגי. אני לא מצליחה להתאפק, אוספת כמה פניני מלח בודדות ומכניסה לתיק, להראות לילדים בבית.
אנחנו צועדים בזהירות, עולים ויורדים, מקיפים בולעני ענק, חוצים מעברים מאולתרים מעל בוץ טובעני ואדמת טרשים בעלת מראה יְרֵחִי. לרגע אחד שוקעות נעלי ההליכה שלי ונעטפות גופרית חלקלקה. צבע המים מולנו משתנה חליפות מכחול לטורקיז, לתכלת וללבן. גלים מתנפצים חרישית בקצף לבן עתיר מלח אל החוף הנטוש. יודעי דבר כמו סרגיי מכירים את הבולענים מלפני ומלפנים: הבולען הכחול, הבולען הורוד העונתי לידי בריכות קדם שמימיו נצבעו ורוד הודות לאצה מקומית.
אנחנו מסיימים את המסלול המעגלי בעליה מתונה, שקטה, מתנשמים קלות. המראות מסיור חד פעמי, לא יאמן, ממלאים את הגוף ואת הלב.
סרגיי מחייך אלינו, מכיר את התחושות מקבוצות רבות-רבות של מטיילים. גם אני, הוא אומר, אחרי מאות קבוצות, לא מצליח לפתח שיוויון נפש למראות הללו. אנחנו נפרדים ממנו בתודה גדולה, נכנסים לרכב ונוסעים צפונה, הביתה. בצד הדרך עדר גדול של יעלים, עשרים פרטים לפחות, מדלגים מולנו על קו התצפית. בהמשך, אל מול כבישי השומרון, עדר גמלים חוצה את הגיאיות שבין ההרים המצהיבים.
איפוק הוא לא הצד החזק של צלמים. אנחנו עוצרים מיד בצד הדרך, שולפים מצלמות ומקליקים. עוד כמה דקות אל מול ההוד הבראשיתי הזה, וחזרה הביתה.
תם יום בארץ ים המלח. חבל ארץ נידח, קשוח, לא לבעלי לב חלש. הרשמים ילכו איתנו עוד ימים ארוכים, ישקעו אט-אט בדמות צילומים וחוויות מסופרות. לא ירחק היום ואשוב.