2:40, יום רביעי למסע, מהמבורג לברלין

שלט המורה לכיוון ברלין (צילום: iStock)
אוטוסטרדה זה כביש מהיר בגרמנית. בדרך לברלין | צילום: iStock

שר פקיסטני לשעבר לוקח אותנו ישירות לברלין בדהירה של 160 קמ"ש, תוך דברת שוטפת על דת ואהבת אנוש וחברים יהודים בגרמניה ומה שתרצו. לראשונה מאז שהגענו לדויצ'לנד השמש זורחת, החורף של אתמול נעלם כלא היה ואנחנו מארגנות יחסים טובים עם פקיסטן לקראת הטיול הבא.
התחנה הראשונה שלנו בברלין היא רחוב Liebigstraße, בחלק המזרחי של העיר, המאכלס מגוון רחב ביותר של סקווטים, תנועות וארגונים פוליטיים שונים.
"הדרך הכי טובה להכיר את הסקווטים", מסבירה אלישע, דיירת בסקווט הקווירי X-B, "היא להיכנס לחדר המרכזי, להגיד שאת חברה של אנה, להודיע שאת מכינה לעצמך קפה ולשאול מי רוצה גם". לכל סקווט יש אנה, גורסת אלישע בחיוך ממזרי, "ולמי בכלל אכפת אם את מכירה אותה?".
הסקווטים הם בוודאי הדרך הטובה ביותר לגלות את ברלין הבאמת מעניינת, זו שמאחורי כיכרות המוזיאונים הגדולות והארכיטקטורה המצוחצחת שבהן זכו החלקים המערביים של העיר – זו שהתרבות בה פורחת מלמטה.


ערב, שוק הפשפשים, Boxhagener Platz

סקווט נוסף נמצא בצדו של שוק חמוד הפועל בימי ראשון. הרחבה מתמלאת לאיטה בדוכנים מלאי מציאות, מבגדים ועד עתיקות, ומלבד בעלי הדוכן מלווים את העסק גם הילדים והכלב. שוב אני מדמיינת את עצמי בחיים אחרים, הפעם כמוכרת ציורים ברלינאית - למרות שאינני ציירת וגם לא הייתי רוצה למכור לו הייתי כזאת. אבל הייתי שמחה לתלות ציורים אקראיים ברחבי העיר.
במרכז השוק נמצאת רחבת דשא חביבה, מלאת בחבר'ה בשנות ה-20 לחייהם המבלים את זמנם ברביצה, קריאת ספרים וקצת ג'אגלינג. קל לקבל כאן טיפים בנוגע לפסטיבלים או אירועים אלטרנטיביים למיניהם, כמו גם, אולי, מקום לישון בו בלילה.


היום החמישי למסע, גלריית הצד המזרחי

בעצת אלישע, אני מחליטה לצאת למסע היכרות עם הסקווטים. מי יודע, אולי אמצע שם את חברתי אנה.
מפה מצוירת על נייר פשוט מובילה את דרכי לכיוון הסקווטים המובחרים בעיר, ואני מחליטה לעבור קודם ב-East Side Gallery, גלריית רחוב שמופיעה על מה שהיה, עד 1989, חומת ברלין. מיד אחרי נפילתה של החומה מאות אמנים עטו עליה במכחול ובצבע והביעו את רגשותיהם בלוויית אמירה פוליטית מוצהרת.

בחור על סקייטבורד בגלריית הצד המזרחי בברלין (צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש)
הגרפיטי הארוך בעולם. גלריית הצד המזרחי | צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש


מדובר בכמעט קילומטר וחצי של חומה, מה שהופך אותה, כך אומרים, לגלריה הפתוחה הגדולה בעולם. הצבעוניות המרהיבה והגיוון המיוחד של הציורים העולים זה על זה מאתגרים את העין. הציור הראשון על החומה, מכיוון מזרח, משקף בבירור את היופי שבגלריה המשתנה הזו.
היצירה, ששמה "Vaterland" (מולדת) צוירה ב-1990 על ידי גונטר שייפר. הוא צייר את דגל ישראל מעורבב בדגל גרמניה, בניסיון להביע, לדבריו, את התקווה לשלום בין כל העמים והגזעים. מאז הציור עבר טרנספורמציה. ב-2004 התווסף לחציו השמאלי דגל פלסטין, משתלב בשני הדגלים המקוריים. גרפיטי נוסף נתן מלל חדש: "מי עוצר את המלחמה?". המשמעויות הנסתרות, הגלויות והנלוות, לשיקולכם.


קופי והשווארצר קנאל: מסע הסקווטים ממשיך

"קופי" (Kopi), שהוקם לפני 17 שנה הוא אחד הסקווטים הוותיקים. גם הוא כבר לא בדיוק אותנטי, ומקיים חוזה פשוט עם העירייה. דייריו משלמים סכום פעוט על מנת להפוך את העניין, בשביל הרשויות, ליותר פוליטיקלי קורקט.

משאית עם גרפיטי בשוורצר קנל בברלין (צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש)
מלך הסקווטים. רחוב שווארצר קנאל | צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש
שער ברזל פרוץ מקדם את פני המבקרים, והרחבה הפנימית מלאה יצרנות מכל סוג – החל מבניית מדפים לאחד החדרים ועד ציור הרחוב המקביל על התקרה. אפילו לא צריך להגיד שמכירים את אנה, החבורה המפוזרת בכניסה לא נראית מגובשת במיוחד, ואפשר פשוט להיכנס אל הבניין, המעוטר כולו בגרפיטי. קופי, על אף החוזה, מיועד לסגירה, לאחר שנמכר על ידי העירייה לסוכנות נדל"ן.
רחוב וחצי הצדה נמצא סקווט מגניב בהרבה, כולו על טהרת הנשיות והקוויריות: השווארצר קנאל (Schwarzer Kanal), שהוא מרבץ קרוואנים על המים. המקום בא לעולם שנה אחרי הקופי, והוא מאוד מקורי במראהו: כיום הוא מהווה, עדיין, סקווט אמיתי.

על ראשו של השווארצר מרחפת סכנת ההריסה המהותית מכולן, ואי אפשר שלא לחוש צער כאשר מכירים את הנשים המדהימות שמאכלסות את המקום. אחת מהן מתנדבת מיד בהגיעי להסביר על המרחב, ומזמינה לשלל מסיבות ואירועים שהחברות מארגנות מדי שבוע.
בסלון המאולתר במרפסת צמודה למטבח רובצים להם חבורת אורחים שבדיוק שבו מהפגנות ה-8G ומצאו להם מקום לינה בשווארצר. גם הם תופסים טרמפים, ותוך דקה אנחנו כבר אומדים יחד את הסיכויים, אם בכלל, להגיע לפראג בעוד כמה ימים – מעוז חפצנו המשותף.


היום התשיעי למסע, ערב בנהר

הדבר היחיד שלעולם לא יכול להמאיס עצמו על המתייר בערים אירופאיות הוא העובדה שלרוב עובר בהן נהר מרשים, מזוהם להפליא אך גם מדהים ביופיו (מובן שתל אביב, עיר אירופאית וונאבי, מנצחת). לברלין, בניגוד לשאר, יש לא רק נהר אלא גם אגמים, שלכינרת היו יורדים המים לו היתה רואה אותם.
כעבור כמה ימים של ספיגת אווירה מתחוור לי שאחרי שנה בלונדון, עיר העשן, העובדה שעד עכשיו פיסת הטבע היחידה שעמדה מתחת לרגליי היא יער מבעית בהולנד מהווה סכנה של ממש לשפיותי. אני זקוקה לטבע, ועכשיו.

זוג וכלבלב על שפת אגם בברלין (צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש)
חול אמיתי וגרמנים ורדרדים. נהר הוואנסי | צילום: סתיו שפיר - לא לשימוש
רבע שעה הליכה מתחנת Nikolassee של ה-S-Bahn נחבא לו אגם יפהפה, מכובד בגודלו - הוואנסי (Wannsee). לחופו יש חול אמיתי ויער קטן שזורם בו שובל ארוך של אנשים חצי עירומים.
הגרמנים לא מתביישים בחזותם הבהירה ומתערטלים בהנאה על החול הרך. הטפטוף הקל שמתחיל לרדת לא מפריע לחגיגה, ואנחנו מניחות, כרגיל, שהוא מיד יחלוף. הרי מי שמע על גשם באמצע הקיץ? כעבור עשר דקות אנחנו מוצאות את עצמנו רצות בבגדים ספוגים, עדיין עם גלידה ביד, לחפש מסתור תחת העצים מהסופה שמגיחה לה. אף אחד לא מתרגש, סופת רעמים ביוני היא הרי עניין שבשגרה. אנחנו מתנחמות בכך שעוד מעט נהיה בישראל, שם הקיץ יחזור להיות קיץ, החורף יחזור להיות מושג אבסטרקטי והאגם היחיד בנמצא, אי שם בין הרי גולן, ייקרא "ים".


המלצות מקומיות

ה-East side Gallery ממוקמת חמש דקות הליכה מתחנת הU: Warschauer Straße.
קופי נמצא בכתובת 37 Koepenicker strasse, ועדיף להגיע אליו מתחנת הU-bahn: HeinrichHeinestrasse. ממש בקרבת מקום נמצא רחוב Michaelkirchstr , שבקצהו נח לו השווארצר קנאל.
באינטרנט מסתובב מידע רחב על הסקווטים בגרמניה ובכלל, שאת חלקו צריך לתרגם לעברית או אנגלית (אלא אם אתם דוברים את שפתו של ברכט). כדאי להציץ כאן, כאן וכאן לפני שיוצאים לטיול (או תוך כדי) על מנת למצוא ארועים מיוחדים.
בערב, שווה לבקר בקפה זפטה, גם הוא סקווט בעברו והיום בניין אומנים, גלריות, פאב, מועדון ושלל הפתעות נוספות. ממוקם ב-Oranienburgerstr 54.


סוגרת חשבון

1) קנסות שקיבלנו על נסיעה ברכבת התחתית ללא כרטיס: 40 יורו, פעמיים.
2) הזמן שעבר מרגע ההגעה לברלין ועד שהתחלנו לדבר עם גרמנים על השואה: 35 דקות.
3) ועד שזה הידרדר להומור שחור: 9 דקות, ומזל שהם לא יודעים עברית.