נסיעה בת 13 שעות לנווה המדבר סיווה במערב מצרים היא חוויה שאין כמוה. מסע מהשדות של קהיר, דרך הכפרים של אלכסנדריה והשווקים של מרסה מטרוח ועד לפלטת האבן הענקית שמגיעה לעיר העתיקה עשויית הבוץ
האם אפשר להיות מוקסם משומקום? ממדבר שטוח שאין בו כלום, לא עץ ולא דרדר ואפילו לא דיונה? אני לא מדבר על מישורי המלח המהממים שביוטה או בצ'ילה, הנראים כאילו הם מכוסים בשלג עד, או על אזורי הקטבים הדרמטיים שבאמת מכסה אותם שלג שכזה, אלא על חתיכה מיותרת לגמרי של אפסיות, שלוקח שלוש עד ארבע שעות משעממות להחריד לחצות אותה.
הכל תלוי במי שמלווה אותך. ידידתי היקרה אפרת באה איתי לטיול במצרים. אחרי כמה ימים משגעים למדי בקהיר המרתקת התחלנו להביט במפה ולחפש לאן לברוח ממנה כל עוד נפשנו בנו. היתה כמובן אופציית המקדשים במעלה הנילוס, לוקסור, אסואן ועמק המלכים, אבל לשם הרי נוסעים כל התיירים. יכולנו לנסוע לנאות המדבר הסמוכים לעיר, בחריה למשל, אבל למה לנסוע קרוב כשאפשר לנסוע רחוק? נסענו לסיווה, לנקודה הירוקה המבודדת ביותר והמסתורית ביותר שעל המפה.
עיר עתיקה עשויה בוץ ועצי תמר
קראנו על סיווה שאוכלוסייתה לא ערבית אלא בֶּרְבֶּרְית, שיש בה עיר עתיקה עשויה בוץ ונווה מדבר מלא עצי תמר, ושהיא שוכנת בשוליו של הסהרה העמוק, ים החוליות שאין לו גבול. קראנו שפעם שכן שם מגיד עתידות שהפרעונים היו נועצים בו, ושהיום מתהלכים שם הגברים בטורבנים צבעוניים והנשים ברעלות המסתירות גם את עיניהן. קראנו שסיווה היא מצרים אבל גם אפריקה ממש, תלושה ולא מפותחת, שכדי להגיע אליה צריך לנסוע לאלכסנדריה ומשם למרסה מטרוח שבמערב הארץ ומשם דרומה, 13 שעות של מסע בסך הכל.
מסילת הברזל מרחיקה צפונה מקהיר בתוך מרחב שלפחות בינואר הוא ירוק כהה. שדות מתפרשים בין זרועותיו של הנילוס עד לערים חומות של טיט ולבנים באופק. זו מעין הולנד צפון אפריקנית - צפופה, שטוחה ורטובה. בתוך הכפרים מתהלכים בחורים צעירים, נושאים מגשי עץ מלאים פיתות תפוחות, הכפרים עצמם הלכו והתרבו ופתאום התחברו יחדיו לעיר גדולה – אלכסנדריה, שקידמה את פנינו בדוכני ספרים, במסעדות מזון מהיר ובטיילת חוף.
צילום:
NourElRefai, Istock
אירוח ביתי במרסה מטרוח
בלילה הגענו באוטובוס למרסה מטרוח, התחנה השניה במסענו. בעוד אנו מחפשים מלון, עצר נהג מונית לידנו. הסברנו לו שאנחנו לא רוצים מונית והוא הבטיח שלא ייקח מאיתנו גרוש. בהמשך הוא גם הזמין אותנו להתארח בביתו, שם המתינו לנו משפחה חביבה, סרטי הוידאו מחתונת בתו של הנהג וצלחות קטנות של פול ומלוחיה. לישון לא נשארנו, כי לפנות בקר עמד לצאת סוף סוף האוטובוס לסיווה עצמה. כל ילדי משפחת הנהג נשארו ערים עד ארבע לפנות בוקר, מריצים איתנו בדיחות ללא שפה, מתפרקדים על הספה בפיג'מות ומלווים אותנו בסוף לדלת בחום גדול.
השוק במרסה מטרוח פתוח בארבע לפנות בוקר, ולידו פתוחים בתי הקפה. אם יש סיבה להתאהב במצרים זו הזמן הנזיל והשאנן שלה. נזכרתי בשורה היפה שכתב קט סטיוונס על קטנמדו: "בקרוב אראה אותך / והזמן המבלבל שלך / יאחוז בי." כאן, הרחק כל כך מקטמנדו, אבל איכשהו בשעון נפאל, ישבנו ונהנינו מתה חם שעזר לנו נגד הצינה העזה. בסוף ניגשנו למסוף האוטובוסים הקטן וזיהינו את האוטובוס לסיווה לפי הגברים בטורבנים והנשים בהינומות הכהות.
צילום:
istockphoto
הדרך לסיווה
כשעלתה השמש, היינו רחוקים כבר מהעיר, רחוקים מכל עיר, וזהו קטע הדרך שהשאיר בי את החותם העמוק ביותר. קשה היה להאמין שפלטת האבן המשתרעת בין מרסה מטרוח לסיווה תצליח להפעים יותר משדות הדלתה, מדוכני הספרים של אלכסנדריה ומהכנסת האורחים הבלתי תאמן לה זכינו באותו הלילה, אבל כך היה.
רק מבנה אחד שבר את השממה, שארבע שעות שלמות נדרשו כדי לחצות אותה. היה זה בית תה קטן, צבוע בירוק, לצידו עצרנו לחניית ביניים. הסיוואנים חובשי הטרובנים הכירו בוודאי את הדרך היטב ובכל זאת לא חזו דבר אחד. במישור שטוח ופתוח, באמצע ינואר, מכות רוחות עזות. משב כזה אחז בכולנו כשהתחלנו לרדת מן האוטובוס. חלק מן הנוסעים אחזו כבר בידיהם שטרות של לירות מצריות, בדרך להפוך אותם לקולה ולקפה. הרוח אחזה בשטרות והעיפה אותם על פני המישור, לקול זעקות שבר בלשון ברבר.
זהו, זה מה שעשה את כל החוויה למשתלמת באמת - מראה שישה או שבעה אנשים בלבוש אלף לילה ולילה מתרוצצים על פני מרחב שנראה כמו ים השלווה שעל פני הירח, בעקבות כסף המתעופף בפראות במערבולות. אני מודה, לא ממש עזרנו. גם כי לקח לנו זמן להבין מה קורה וגם כי לא רצינו שהסיוואנים יחשבו שאנחנו מתכוונים לתפוס את ממונם. בסוף רוב האבדה הושבה וכולנו התיישבנו לספוג קצת סוכר ולהתרענן, מתוך ידיעה גמורה שגם בסיווה עצמה, על חומות הבוץ שלה, מקדש האורקל שלה ושאר סודותיה ומסתוריה, לא נמצא זכרון מוצלח מזה.
כמה קטנות לסיום
איפה: מאחר והפעם מדובר בדרך, קשה קצת לקבוע לה מיקום אחד, אבל הציר ברור: קהיר – אלכסנדריה – מרסה מטרוח (על חופה הצפוני של מצרים) – סיווה (קרוב לגבול לוב, שעות ספורות מדרום לים התיכון). מה יש בסביבה: ימין ושמאל רק חול וחול, אבל כאמור, מי יודע אילו מחזות סוריאליסטים מסתתרים במדבר הפתוח. באיזה ראש להגיע: מוכן למצרים על כל המורכבות הפוליטית/היסטורית המשתמעת מכך, מוכן להרפתקה, מוכן בעצם להכל.
