טורקיה היא אחת המדינות המרהיבות שתפגשו, וקפדוקיה במיוחד, חבל הארץ שהונצח על ידי המחזה האייקוני המרהיב של כדורים פורחים צבעוניים הצפים ברקע, שייך לאחד מהמקומות היפים והמרתקים בתבל, בו מבקרים כל שנה 2.5 מיליון תיירים (בשנה רגילה). בטורקיה כולה ביקרו בשנת 2019 מעל 50 מיליון תיירים. 

מבקרים המגיעים מכל העולם, נמשכים לנופים הבראשיתיים של חבל הארץ ולתרבות הפולקלורית בת אלפי השנים, מורשת שהובילה את אונסק"ו להכריז על האזור כאתר מורשת עולמית. משמעות הטיול לקפדוקיה, 'ארץ הסוסים היפים' בפרסית עתיקה, הוא מעבר לאורך אלפי שנים של היסטוריה, לחוש את עידן הביזנטי במלוא הדרו, וגילוי של תצורות גיאולוגיות המתקיימות אך ורק כאן.

>> לעוד מידע על חופשות בטורקיה, היכנסו למדריך היעדים של mako חופש

קפדוקיה ממוקמת על רמה גבוהה, יותר מ-1,000 מטר מעל פני הים. אדמות קפדוקיה מכוסות שטחים מפתיעים בתצורות געשיות, מורשתם של הרי הגעש ארג'ייס (Erciyes Dağ) וחסן (Hasan Daği). הקונוסים הסלעיים, הנקראים הודו (hoodoo), נחצבו על ידי רוח ומי נגר במשך אלפי שנים.

למרות שהייתה קרובה לנתיבי הסחר הגדולים המקשרים בין המזרח למערב, קפדוקיה נותרה בלתי חדירה במשך זמן רב, וכיבושה היה קשה. כממלכה עצמאית מאז 600 לפנה"ס בערך, קפדוקיה הפכה למחוז רומאי בשנת 17 לספירה, מבלי לעבור תהליך רומניזציה מלא. מצד שני, היא אימצה את הנצרות בהתלהבות, לאחר ביקורו של פאולוס הקדוש. במהלך שלוש מאות שנות הרדיפה שלאחר מכן, מצאו שם הנוצרים הראשונים מקלט. כשהאימפריה הרומית אימצה את האמונה הנוצרית במאה ה-4, קפדוקיה הפכה למרכז של נזירות: בסיליוס הגדול, אחד מאבות הכנסייה, בראשית השלטון הנזירי של הכנסייה המזרחית, היה הבישוף של קיסריה, היום קייסרי (Kayseri), העיר המרכזית של האזור.
קפדוקיה (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
ארץ הסוסים היפים. קפדוקיה | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

באינסוף המבנים הפרהיסטוריים שנחפרו בהרים ובתוך האדמה, ובעמקים עם נופי הירח, אפשר ממש לחוש בהיסטוריה קמה לתחייה. יושבת באזור של מרכז אנטוליה, דרומית מזרחית לבירה אנקרה, בקפדוקיה יש את אחד הנופים הקשוחים ביותר בטורקיה. העיירות נבשהיר (Nevsehir), קייסרי (שלהן יש שדה תעופה שנמצא כ-50 דקות של טיסה פנימית מאיסטנבול), אקסראי (Aksaray) וניגדה (Nigde), יוצרות את אזור התיירות של קפדוקיה.   

המוזיאון הפתוח של 'גרמה'

בטוף הדחוס הרך הזה חפרו תושבי האזור בתי מגורים, אורוות ומחסנים, לפחות מימי החתים, בסביבות 1800 לפני הספירה. הם אפילו בנו ערים תת-קרקעיות ענקיות, שיכלו לאכלס אלפי אנשים במקרה הצורך - והן כל כך סודיות שהן לא התגלו עד שנות ה-60. 

נוף של הכפר גרמה  (צילום: Nattee Chalermtiragool, shutterstock)
הבתים נחפרו בתוך סלעי הטוף. נוף של הכפר גרמה | צילום: Nattee Chalermtiragool, shutterstock

גרמה בלילה - (צילום:  ver0nicka, shutterstock)
כפר גרמה בלילה | צילום: ver0nicka, shutterstock

בין המאות ה-6 וה-13 נחפרו בטוף עשרות כנסיות קטנות וקפלות, במיוחד בעמק גרמה (Göreme), וכעת הן מוגנות כחלק מהמוזיאון הפתוח. לעתים קרובות מוסתרות בקניונים, הניצבים גבוה על קירות הצוקים, הן נגישות רק באמצעות סולמות או מדרגות. חזיתות האבן החשופות שלהן לא חושפות דבר מהפאר הפנימי שלהן: עמודים, קשתות, קמרונות חצי עגולים, כיפות נובעות מהסלע; ציורי הקיר, המייצגים סצנות תנ"כיות ודיוקנאות קדושים, הם מהסגנון הביזנטי היפה ביותר, כאשר היעדר האור שימר בצורה נפלאה את הצבעים.

הכנסיות של גרמה ואתרי הסלע שלהן

לרבות מהכנסיות התוך-מערתיות הללו יש שמות פיוטיים, המתייחסים לתכונה אופיינית. כנסיית הנחש (Yılanlı Kilise) חייבת אפוא את שמה לייצוג של ג'ורג' הקדוש קוטל הדרקון שנדמה כנחש. כנסיית התפוח (Elmali Kilise) נקראה אולי כך בגלל הגלובוס האדום שהחזיק המלאך הקדוש מיכאל בציור פרסקו, או אפילו עצי התפוח שעמדו פעם מול הכניסה. באשר לכנסיית הסנדלים (Çarikli Kilise), שמה נובע מהעקבות שניתן לראות שם בסלע, שנחשבים כדוגמת אלה שהשאיר ישו בירושלים. הקישוט שנתן את שמו לכנסיית האבזם (Tokalı Kilise), הגדולה ביותר בגורמה, נעלם.

כנסיה גרמה  (צילום:  Infinity T29, shutterstock)
מוסתרות בקניונים ועל קירות הצוקים. כנסיה בגרמה | צילום: Infinity T29, shutterstock

הכנסיות של גרמה היו חלק ממערך של מנזרים, שנבנה על שש קומות במעלה הסלע, ​​דומה לטירת חול המאיימת להתמוטט. הוא כוללת תאים, בית אוכל ומטבח, כמו גם קפלה וכנסייה המעוטרת באפריזים גיאומטריים פשוטים. "אבני ריחיים", המשמשות כדלתות, יכולות להתגלגל כדי לחסום את המנהרות הפנימיות ולסגור את הגישה למנזר במקרה של סכנה, ייחוד שנמצא בערים התת-קרקעיות, ואשר מזכיר עד כמה התקופות שקדמו לנפילת האימפריה הביזנטית היו עמוסות בתסיסה.

כנסייה במערה בגרמה  (צילום: Jan Miko, shutterstock)
כנסייה במערה במוזיאון הפתוח של גרמה | צילום: Jan Miko, shutterstock

כנסיית האבזם בגרמה  (צילום: Jan Miko, shutterstock)
היעדר האור שימר את הצבעים של ציורי הקיר. כנסיית האבזם בגרמה | צילום: Jan Miko, shutterstock

מהמאה ה-12, קפדוקיה למעשה נפלה קורבן לפשיטות של הסלג'וקים, אז של הטורקים העות'מאנים. הם השלימו את כיבוש האימפריה הביזנטית על ידי כיבוש קונסטנטינופול בשנת 1453, אז הפכה טורקיה למוסלמית, כאשר הנוצרים של קפדוקיה נאלצו לבחור בין גיור ובריחה. הכנסיות והמנזרים היו מאז נטושים, ולעתים קרובות שימשו למטרות חילוניות, רבים מהם הפכו לאורוות. המורשת הזו של ראשית הנצרות, הקסומה והמסקרנת, נשתמרה בכל זאת עד היום.

עמק האהבה 

ממוקם בפארק הלאומי גרמה, עמק האהבה (Aşıklar Vadisi) מפורסם בתצורות הגיאולוגיות המרשימות שלו. למרות שהסלעים עלולים לגרום לאנשים לגחך בגלל הצורה הפאלית הברורה שלהם, הם פשוט תוצאה של התפרצויות געשיות עתיקות, לפני כ-9 עד 3 מיליון שנים בתקופות המאוחרות של המיוקן עד הפליוקן, שכיסתה את האזור באפר סמיך שהתמצק לסלע רך בעובי של מטרים רבים.

שחיקה מהרוח והמים הותירה מאחור רק את האלמנטים הקשים ביותר, ויצרה נוף יוצא דופן של קונוסים, עמודים, פסגות, פטריות, הנקראות גם 'ארובות הפיות', שחלקן מגיעות לגובה של עד 40 מטר. מדי בוקר לפני הזריחה, מאות כדורים פורחים עולים לאוויר מעל האזור. כל אחד מהם מכיל כתריסר נוסעים לרחיפה בשעות השחר, צפים מעל ומסביב לתצורות הסלע היפהפיות.

קפדוקיה (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
תוצאה של התפרצויות געשיות. הפסלים הפאליים בעמק האהבה | צילום: אימג'בנק / Thinkstock

יעדי חורף 2014 -קפדוקיה 2 (צילום: Zoonar/N.Sorokin, Thinkstock)
הכדורים הפורחים מעל שמי קפדוקיה | צילום: Zoonar/N.Sorokin, Thinkstock

טירת אוצ'יסר

טירת אוצ'יסאר (Uçhisar) נמצאת בעיירה קטנה אך יפה בעלת אותו השם, והיא מהווה נקודת ציון אייקונית למדי באזור וניתן לראות אותה כמעט מכל מקום. זוהי אחת מנקודות התצפית הטובות ביותר בקפדוקיה ורק נסיעה קצרה או טרק קטן מהעיירה הסמוכה גרמה. בעוד שגרמה עמוסה במלונות, מסעדות ובתי קפה, אוצ'יסר קצת יותר שקטה, אבל עדיין יש הרבה מה לראות בה. ישנן מספר דרכים שונות להגיע לטירה, כאשר מטיילים רבים בוחרים ללכת במסלול שעובר דרך עמק האהבה  שמוביל לאוצ'יסאר.

טירת אוצ'יסאר שימשה כמנגנון הגנה למניעת התקפות מהאויב של יושבי המקום במאות ה-15 וה-16, וההיסטוריה שלה טמונה בתקופה העות'מאנית והביזנטית. בתקופות הפרסית והסלג'וקית, היא שימשה כמרכז שליטה עיקרי של דרך סחר כמו דרך המלך הפרסית ודרך המשי. טירת אוצ'יסאר הפכה לחברה ברשימת המורשת העולמית של אונסק"ו מאז 1985 ונכללה כפארק לאומי ב-1986.

לפני ההגעה לטירה, כדאי לעבור בעמק אוצ'יסאר, ששווה לטייל בו בפני עצמו, עם הרבה בתי מערות וחרוטי אבן. כמה בתי קפה ייחודיים למראה ממוקמים בין הסלעים המשקיפים על העמק ומעלה לכיוון הטירה. זהו מקום נהדר לשתות תה, קפה או לאכול בו לפני העלייה לראש הטירה. הטרק לא קשה, עם כ-100 מדרגות לפסגה. עם זאת, השביל מוביל תחילה לתוך המערות של הטירה לפני גרם המדרגות בחלק החיצוני. עם נופים של 360 מעלות מראש הטירה, יש הרבה מה לראות, כגון התצפית לעבר גרמה והעמקים שמסביב.

טירת אוצ'יסאר -  (צילום: MehmetO, shutterstock)
נקודת ציון אייקונית בקפדוקיה. טירת אוצ'יסאר | צילום: MehmetO, shutterstock

הכפר אוצ'יסאר -  (צילום: Guitar photographer, shutterstock)
כפר שקט, אבל יש מה לראות בו. הכפר אוצ'יסאר | צילום: Guitar photographer, shutterstock

ערים תת-קרקעיות

קיימאקלי

ישנן 36 ערים תת קרקעיות בקפדוקיה, אבל זו של קיימאקלי (Kaymakli) מתאפיינת בתחכום יוצא הדופן שלה, ובה בתי מגורים עתיקים מסודרים היטב, מרתפי יין, אורוות וכמובן כנסייה. למעשה, קיימאקלי היא מעין אקרופוליס המלא בתעלומות ומסתורין. בני אדם ובקר התגוררו שם בצוותא במטרה לתפוס מחסה מהמלחמות הרבות שפקדו את האזור, עובדה שהופכת את קיימאקלי ל-'תיבת נח', שאוצרותיה היקרים נחשפו בחפירות ונפתחו לתיירים רק בתחילת שנות ה-60.

בעת ביקור בעיר התת קרקעית, תיירים עוברים דרך מנהרות שנחצבו על ידי גילוף סלעי טוף במהלך התקופה החתית. מיכלי המזון, מרתפי המים, חלל מגורים משותף, והחדרים אליהם מגיעים בירידה במנהרות, הנמוכות מגובה האדם, מרתקים את המבקרים. כאשר כל האזור פתוח למבקרים, הביקור יכול להימשך חצי יום. זהו עולם אחר שנבנה מתחת לאדמה, מושך את תשומת לב המבקרים, במיוחד בסופי שבוע כאשר מגיעים מדי יום 4,000-5,000 איש.

קיימאקלי -  (צילום: Dmytro Gilitukha, shutterstock)
נבנו במטרה לשמש כמחסה מהמלחמות הרבות שפקדו את האזור. העיר התת קרקעית קיימאקלי | צילום: Dmytro Gilitukha, shutterstock

דרינקויו

העיר התת-קרקעית הגדולה והעמוקה ביותר בטורקיה, דרינקויו (Derinkuyu) פירושו "באר עמוקה". לפי הממצאים, העיר נחפרה במאה ה-8 לפני הספירה, כאשר גם היא בדומה לקיימאקלי, שימשה כמקלט לנוצרים יוונים נגד האימפריה הרומית, ולנוצרים אורתודוקסים שגורשו על ידי האומיים והעבאסים. העיר יכולה להכיל עד 20,000 איש וניתן לסגור אותה מבפנים, עובדה שמקנה לה אפשרות מיגון יוצאת דופן. במהלך השנים, בהדרגה נפלה העיר לשכחה, ​​כאשר התגלתה מחדש במקרה בשנת 1963 על ידי אדם שביצע עבודות שיפוץ להרחבת ביתו. כעת היא פתוחה למבקרים, כאשר רוב המטיילים בוחרים לבקר בה או בקיימאקלי בגלל הדימיון הרב שביניהן והקרבה.

דרינקויו -  (צילום: LiskaM, shutterstock)
יכולה להכיל עד 20 אלף בני אדם מתחת לקרקע. דרינקויו | צילום: LiskaM, shutterstock

עמק זלבה 

המוזיאון הפתוח של זלבה (Zelve) הוא אלטרנטיבה מצוינת לזו של גורמה. אם אתם רוצים לברוח מההמונים, העמק הזה הוא הרבה פחות מתוייר, אבל לא פחות יפה. זלבה מציע נופים עוצרי נשימה, עם ארובות טוף קטנות, האתר הוא גם ביתם של מבני סלע רבים. כנסיות, בתי מגורים, טחנה, חללי שבכי יונים ועוד. 

עמק זלבה (צילום: Huseyin Eren Obuz, shutterstock)
הרבה פחות מתוייר מגורמה. עמק זלבה | צילום: Huseyin Eren Obuz, shutterstock

מוסטפאפאשה

מוסטפאפאשה (Mustafapaşa) היא עיירה מקסימה אשר הייתה מאוכלסת על ידי היוונים עד 1923. זהו ביקור אידיאלי אם אתם מחפשים מה לעשות בקפדוקיה כדי ללמוד עוד על החיים של שלל הקהילות שהתגוררו במקום. ואכן, בין בתי המערות היפים המחוררים במצוק, תתקלו בבתי מגורים יוונים טיפוסיים. המבנים מציגים סיתות מעורר הערצה של האבן איתה נבנו. במוסטפאפאשה אפשר לבקר בכנסיות סנט קונסטנטין וסנט הלנה. אם תרצו להיכנס פנימה, תוכלו לבקש את המפתחות בלשכת התיירות. 

אורגפ

העיירה אורגפ (Ürgüp) הוא כפר מערות ששמר על כל קסמו האותנטי. שיטוט ברבעים העתיקים החפורים בסלע הלבן מבטיח רגע אמיתי של בריחה לעולם שכולו היסטוריה. בנוסף לנוף המפואר הנפרש למרגלותיו, הרחובות התוססים של אורגפ שווים את ההגעה לכאן.

שקשוק כלי האומנים ורעש העסקים הקטנים עוזרים להעשיר את האווירה. כדאי במיוחד להגיע לכפר בימי שבת, מכיוון שמתנהל בו שוק מקומי נהדר. מי שמעוניין להירגע מעט, יכול להגיע אל החמאם המקומי - Ürgüp Hammam, כנסייה יוונית עתיקה שהפכה לבית מרחץ טורקי.

חמאם העיר ארגופ (צילום: Nejdet Duzen, shutterstock)
כנסייה יוונית עתיקה שהפכה לבית מרחץ טורקי. חמאם העיר ארגופ | צילום: Nejdet Duzen, shutterstock

החאן העתיק של סריהאן

החאן של סריהאן (Sarihan Caravanserai) הוא הזדמנות נהדרת להביט בדוגמה מעולה לארכיטקטורה אסלאמית בקפדוקיה. זהו החאן האחרון שנבנה באזור, בשנת 1259, כאשר המאפיין הבולט שלו, הוא שני הגוונים השונים של האבנים ממנו נבנה המקום. הסיבה לכך היא כי בעוד החצי התחתון של הבניין הוא מקורי, החלק העליון הוא שחזור שהתבצע במאה ה-20.

מהכניסה הגדולה והמגודרת, ניתן להיכנס לחצר הפנימית הגדולה, ומשם לחדרים השונים ששימשו בעבר לאורוות סוסים בזמן העצירה, חנויות וחדרי מנוחה לאורחים. בשונה מחאנים אחרים, בהם התפילות בדרך כלל התבצעו ברחבה המרכזית, בסירהאן אפשר לבקר במסגד של המבנה ששימש את האורחים לאורך השנים.

חאן סריהאן -  (צילום: Konevi, shutterstock)
דוגמה מעולה לארכיטקטורה אסלאמית בקפדוקיה. חאן סריהאן | צילום: Konevi, shutterstock

 העמק הוורוד והעמק האדום

לבקר בקפדוקיה מבלי להתפעל מפלטת הצבעים הראוותנית שמציעים העמק הוורוד (Güllüdere) והעמק האדום (Kizilcukur), זה פספוס של אחד מאוצרות הטבע המרשימים ביותר שמציע האזור. טיול בעמקים יכול לקחת יום שלם, בו ניתן לחקור את תצורות הנוף האופייניות לעמקים אלה. השחיקה פיסלה את הטוף בצורה עדינה ברחבי העמקים, אבל הטבע הוא לא האמן היחיד, כאשר בדרך ישנן גם בכנסיות בתוך המערות, המעוטרות בציורי קיר בני אלף שנים. מרבית המבקרים מגיעים לאזורים אלו בשעות הזריחה או השקיעה כדי להנות מרגעים שבהם צבעי האדמה והסלעים חזקים וזוהרים.

העמק האדום - (צילום:  Guitar photographer, shutterstock)
מרבית המבקרים מגיעים לכן בשקיעה או בזריחה. העמק האדום | צילום: Guitar photographer, shutterstock