עיר מקלט
פריז היא מקום שאליו בורחים כדי לכתוב. לעתים לאכול. לפעמים לאהוב. פריז היא סוג של עיר מקלט. זאת כנראה הסיבה לכך ששני יזמים ומעצב על אחד החליטו להקים בה מקלט אמיתי במסווה של מלון, ולגבות כסף על החוויה המיוחדת. בלב הרובע ה-20, בשכונת סן-בלייז (Saint-Blaise), מרחק יריקה מבית הקברות פר-לאשז, נמצא קיבוץ עירוני, שזכה לשם "מאמא שלטר". לא ברור אם מדובר בבדיחה אירונית, כי הרובע העשרים ידוע כאחד מהפחות סימפטיים להסתובב בהם אחרי שהשמש שוקעת, אבל אין ספק שזה הפך לאחרונה לטרנד בלתי מעורער - מלון בוטיק מעוצב ושונה בלבו של אזור מגורים שגרתי למדי, אבל לא רחוק מהמקום שבו היו המהומות וההצתות של בני המהגרים המוסלמים לפני שנים אחדות.
מחפשים טיסה זולה לפריז? היכנסו ל-smartair
המנזר החילוני הזה הוא הבייבי שנולד מבית היוצר של משפחת טרידאנו (מקימי קלאב מד) ושל הפילוסוף הצרפתי סיריל אווזראט. על העיצוב אמון פיליפ סטארק, שהכניס לפה אווירה מחשמלת ושונה בחוסר הפורמליות שלה. החלטנו על לילה רומנטי בקונספט מיוחד, והזזנו את עצמנו אחר צהריים אחד, גשום במיוחד, אל היעד. כבר בכניסה הגשם פסק באחת. הרחובות המשיכו להיות רטובים, אבל כשנמצאים בתוך מאמא שלטר לא ברור מה קורה בחוץ. המחסה נהדר: לא שומעים דבר, כי קירות הבטון עבים, ולא רואים דבר, כי הכול חשוך.
את פנינו קיבלו ה"מאמות", הלוא הן עובדות הקבלה הלבושות שמלות כותנה לבנה ותחרה, כאילו כרגע חזרו מיום עבודה שבו חבצו גבינות. החלל כולו לוט באפלה ומסתורי, ואנחנו כבר בתוך המעלית, מנסים לקרוא את המשפטים שמודפסים באותיות לבנות על הקירות השחורים. הדלתות נפתחות למסדרון שחור, ואנחנו מגששים את דרכנו לאורכו כשרק על השטיח שמול כל חדר גרפיטי לבן ומואר מבהיר לנו שעדיין לא הגענו למקום הנכון.
במלון חמישה סוגי חדרים: לה מאמא, מאמא לוקס, מאמא דלוקס, מאמא טראסה ומאמא סוויט. הלכנו על הגרסה הראשונה והקלסטרופובית ששטחה 15-17 מטרים רבועים. אם חוויית מקלט, אז עד הסוף. אנחנו פותחים את הדלת אל חלל מעוצב ופונקציונלי: קירות בטון אפורים של מקלט, מסכת פורים לא ברורה מעל המיטה, חדר אמבטיה מרווח, מעוצב (ולמרבה ההפתעה - מואר!), מסך טלוויזיה, שהופך למסך מחשב עם מקלדת ועכבר, בתוך המיטה. ויש לנו גם מטבח מאובזר, אם נחליט שיבוא לנו לבשל.
החלטנו שבא לנו ללכת למסעדה, שהיא גם בר, וגם סוג של מקום מפלט לפריזאים יודעי דבר. במבט ראשון זה נראה כמו מועדון סודי הדורש סיסמה. המוזיקה לרוב טובה, פרי יצירתם של די-ג'ייז קבועים. אין חלונות, רק מסכי טלוויזיה שבהם מוצגים יושבי השולחנות. בפירוש לא מקום מומלץ לסובלים מקלסטרופוביה.
התפריט (כמו השהות במלון) זול יחסית לכך שמדובר במסעדת שף לא רעה בכלל. המטבח מקורי ומעוצב, ממש כמו הבניין שבו הוא ממוקם. המנות הראשונות נעות בין 7.5 ל-16 אירו, העיקריות בין 16 ל-30 אירו, והאחרונות בין 8 ל-20 אירו. גם הקוקטיילים מבריקים למדי. מומלץ לא להסתפק בתפריט הרגיל שמוגש לשולחן, אלא לבקש את "ספר הקוקטיילים המיוחד". או-אז יגיע אליכם מדריך קומיקס, שבין דפיו מחוברים בסיכות ביטחון דפים ועליהם תפריט הקוקטיילים המעניינים באמת (14 אירו לקוקטייל).
עלינו בחזרה לחדר, רק כדי לגלות בעיה חדשה: אין ארון. אבל גרוע מכך - אין אור. בקבלה הסבירו לנו שכך משלימים את חוויית המקלט. אנחנו זרמנו עם זה.
Mama Shelter , 109 rue de Bagnolet, 75020 Paris, France , טל' 0033143484848.
לואי ויטון, בלבול חושים
לא הרבה אנשים יודעים, אבל בקומה השביעית בבניין חנות הדגל של לואי ויטון, בשדרות השאנז-אליזה, מתחבאת גלריה חצי סודית. היא נראית כמו דירה פריזאית אדירת ממדים ומוארת, ומעניקה נוף פנורמי נדיר של 360 מעלות כמעט על כל העיר. אחת לשלושה חודשים מתחלפת שם תערוכת אמנות, שהיוזמת והמארחת שלה היא חברת תיקי העור היוקרתית. זה אולי נשמע מפתיע, אבל לואי ויטון טיפח יחסים קרובים עם עולם האמנות מאז הקמתו של בית האופנה ב-1854. בימים אלה משיקה החברה גם ספר, "לואי ויטון: אמנות, אופנה וארכיטקטורה", המתאר מקצת מיחסי הגומלין היצירתיים שבין לואי ויטון לבין מעצבים מתחומי האמנות, הארכיטקטורה, העיצוב, הצילום והאופנה.
רוב האנשים נכנסים לחנות של ויטון כתחנה שהיא חלק ממסלול תיירות בפריז. רובם נשארים בקומה הראשונה, להתפעל מתיקי ויטון מקוריים וממספרם העצום של הקניינים האסיאתים. הצרכנים החכמים עולים במדרגות הנעות לקומה השנייה, ומפשפשים בין תיבות הנסיעות המסורתיות וקו הבגדים שמעצב מארק ג'ייקובס. יודעי דבר מאתרים את אחד העובדים ולוחשים לו את הבקשה לעלות לגלריה בקומה השביעית.
העובד התורן יקרא מיד במכשיר הקשר לברנש לבוש שחור, שיעניק ליווי פרטי, במעלית פרטית, היישר לתוך חלל הגלריה וברחבי התערוכה. סיור אמנותי, שאינו מזכיר כהוא-זה את האווירה הצרכנית של הקומות התחתונות.
בימים אלה יש סיבה נוספת לעלות לקומה השביעית: התערוכה העשירית נפתחה. המעלית שמובילה לקומת הגלריה היא יצירת אמנות בפני עצמה, המכונה "אובדן חושים", בעיצובו של אולאפור אליאסון. עד חודש ינואר הקרוב המעלית הזאת, שבה עולים בחשכה מוחלטת, תוביל לחלל שבו תוצג תערוכה תאומה למעלית החשוכה: "בלבול חושים". היציאה מחשכת המעלית אל החלל הלבן והמואר מכה בעיניים ומסנוורת בכוונה, והמבקרים ניצבים מול קיר לבן בסוג של אין מוצא. כשמקיפים אותו אפשר למצוא ספות ישיבה וספרים, ואפשר לנוח ולהסתכל על הנוף.
על אף שלואי ויטון היא חברה הידועה ביוקר המוצרים שלה, ואפילו שאמנות היא עניין של גדולים, דווקא הילדים ימצאו את התערוכה החדשה הזאת כעניין משעשע. הם יכולים לרוץ בין היצירות, בעיקר כשמדובר בדלת לבנה בגודל מקורי שעשויה גומי, או לחוות מסע חושי בתוך חדרים שלמים, שכל אחד מהם מוקדש לחוש אחר.
אחת מהיצירות היא חדר אפוף ערפל לבן, מבושם ומימי. דוגמה אחרת היא יצירתו של האמן סלסט בורסייה-מוז'נו, שבמקביל לכך שיצר חדר מלא בענן המסתיר כל אחד אחר שנמצא בו, מילא אותו בקולות ביתיים של גרירת כיסא, חריטת עט ושיעול.
בחדר אחר, מלא באור מסנוור ומעוור, כתב האמן רנו אוגוסט-דורמיי על הקירות בכתב ברייל שמות של מבצעי פעולה של הצבא האמריקאי. משם מתבצע מעבר ישיר לספת הפסיכולוג, לטיפול היפנוזה, לא פחות, ביצירה המכונה "ספריית טראומה". הכיסא הוא בועת פלסטיק שקופה המרופדת בכרית; על המדפים עשרות קלטות וידיאו, שאפשר לבחור ולהכניס למכשיר הווידיאו. מסך הטלוויזיה ממשיך להקרין שלג לבן, אבל באוזניות ליד הכורסה מתחיל הטיפול ההיפנוטי, שנמשך פה שעות.
בחלק אחר של התערוכה, החלל הלבן מוכתם בצבע כחול בצורת שתי בריכות מרובעות על רצפת הגלריה. זו הקרנת וידיאו של השמיים שבחוץ, ועל השיקוף שברצפה אפשר לראות כל ציפור שעפה בחוץ. גם כמה עננים שמשייטים בשמיים מוקרנים על רצפת הגלריה.
כדי שישתובבו, אפשר לשלוח את הילדים לקיר מעוקל צבוע כתום שמעבר לזוהר הצבעוני שלו נראה כמו קיר לכל דבר. אלא שזו יצירת אמנות של ורוניק ז'ומאר - סוג של קיר תרמי המגיב לחום האיברים שמונחים עליו ונותן טביעות מראה מדויקות לכפות הידיים או לכל כיתוב שיבוצע עליו. הדרך למטה, במעלית, הופכת לחשוכה יותר, והשיבה למסע מחודש ברחובות פריז נעשית עם חושים מחודדים הרבה יותר.
Espace Louis Vuitton , 101, 8e Avenue des Champs-Elysees Paris , מטרו: Georges V
יפנית בפריז
מהצומת הסואן שבין כיכרות האודאון וסן מישל בפריז יוצא רחוב קטן ורומנטי. אחת הדלתות ברחוב נראית כאילו היא מובילה לביתו של טרול: פחות ממטר ועשרים גובה, וכשפותחים אותה ויורדים ארבע מדרגות, נכנסים למערה מעוצבת בסגנון זן עם ריצוף אבן ותקרת עץ. פריז הסואנת נשכחת, והנה אנחנו ביפן. המקום מעוצב בקווים נקיים, עם פרחי אורכידיאה מפוזרים בחינניות, ומטבח פתוח שמשחרר ניחוחות עדינים ופחות מזוהים על-ידי האף הצרפתי.
SHU היא מסעדה פחות מוכרת לצרפתים, אבל סוג של בית שני בפריז לתושבי ארץ השמש העולה. זאת כנראה הסיבה לכך שכל שלושים המקומות, שמתפרסים בה בשלושה חדרים פרטיים, מלאים במלוכסני עיניים יודעי דבר ושומרי סוד.
המסעדות היפניות בצרפת מתמחות בסושי ובברושט (Brochettes) - שיפודים. אבל רק כשמגיעים ל-SHU מבינים מה הם בעצם השיפודונים היפניים האמיתיים. השף אוסמו אוקאי (Osamu Ukai), שנמצא בפריז רק שלוש שנים, החזיר ליפנים המקומיים טעם של בית. הוא מציע כמה תפריטי טעימות, ובהם מצעד של קושיאגה (kushiage, מבטאים koushiague), המוגשים על מגוון מרשים של כלי מטבח יפניים עדינים מחרסינה, מעץ ומאבן; סוג של תאווה לאף, לחך ולעיניים.
סשימי טריים וסלטים מיוחדים מוגשים בכל תפריט בזה אחר זה, לפני מצעד השיפודונים יוצאי הדופן, שלגבי היפנים הם מוכרים, כמו וואסאבי ורוטב סויה. כך לפחות הסבירו לנו שכנינו לשולחן הסמוך. על מקלות במבוק דקים ובצלחות עץ ואבן מסוגננות עם מגוון רטבים תואמים, מוגשים השיפודונים. המגוון כולל ביצי שליו, כבד אווז, שורש לוטוס, קיפודי ים, כדורי אורז, סרדינים, ברווז, ומגוון נוסף של ירקות, בשרים ודגים. אנחנו נשברנו באמצע תפריט השיפודים הרחב ביותר, וזכינו לצחוק לועג במקצת משכנינו היפנים בשולחנות הסמוכים. בכל זאת היינו שני המערביים היחידים במסעדה.
עוד קוריוז מקומי הוא אושזוקה (ochazuke), מרק אורז בתה ירוק המוגש בסיום כל ארוחה. הקינוח, עוגת גבינה בתה ירוק, היה נימוח ומקורי. והנה לכם יפן מעודנת וטעימה במרכז פריז. המחירים לתפריטים נעים בין 38 ל-56 אירו (אין מנות בודדות, אלא תפריטים כוללים. ההבדלים ביניהם הוא במספר השיפודונים המוגשים לשולחן).
Osamu Ukai ,Restaurant Shu , 8 rue Suger - Paris 75006 טל' 00331 46 34 25 88