חצי שעה לפני הנחיתה בגאורגיה, הדיילות מחלקות טפסים למילוי פרטים אישיים: שם, כתובת, מספר טיסה, עם מי טסת, מה הכתובת בה תשהה, מי איש הקשר שלך בארץ המוצא. על פניו טופס כאילו-סטנדרטי, עד שמבחינים שהוא לא מטעם לשכת התיירות הגאורגית אלא מטעם ארגון הבריאות העולמי, והמטרה היא לא רישום כללי של התיירים, אלא ניטור למקרה הצורך, אם יתברר שמישהו בטיסה נדבק בנגיף הקורונה.

מחפשים לאן לטוס? הכנסו למדריך היעדים של mako

בשדה התעופה בטביליסי חלק מהעובדים עם מסכות על הפנים, חלק לא. חלק מהנוסעים הזרים עם מסכות, חלק לא. אף אחד לא באמת יודע איך להתמודד עם המגפה החדשה, מה לגיטימי, מה זהירות יתר, ומה סתם מביך. ובינתיים כל שיעול מעורר חשד, כל עיטוש מכניס לפאניקה, כל כחכוח מצריך אותך להבהיר - לא לא, אני לא חולה, אין לי קורונה, מה פתאום, זה סתם משהו מציק לי שם. 

האישה בביקורת הדרכונים, בכל מקרה, אפילו לא מעיינת בטופס. בשעמום רב היא מניחה אותו כלאחר יד בערימה של דפים אחרים, מחתימה את הדרכון, מעניקה לך בקבוק יין קטן ומשלחת אותך לדרכך.

אה כן, בכניסה לגאורגיה כל נוסע מקבל בקבוק יין. אנחנו עוד נחזור לנושא היין.

יום 1

שעתיים וחצי של טיסה, שעוברת בשיאה מעל הרים מושלגים ונהרות קפואים, ומגיעים לטביליסי. התחנה הראשונה, שבה גם נבלה את הלילה, היא מלון סטמבה (Stamba).

מלון סטמבה
צילום: יחצ

ובכן, וואו. כבר בכניסה לחלל העצום נתקלים בספרייה ענקית של ספרים ותקליטים ישנים, שמשדרים על ההתחלה - זה לא מלון סטנדרטי. מדובר במתחם שהיה בעבר בית דפוס והושמש לצרכי התיירות. חלק מהקירות והתקרות עדיין חשופים, השילוב של ישן ומודרני מרהיב. זה לא רק בית מלון, זה מתחם בלתי נתפש בגודלו, שמכיל גם מסעדות וברים, חללי ישיבות גדולים, נקודות מפגש שונות ועוד ועוד. קל ללכת לאיבוד מעצם השיטוט. קבוצת אג'רה שמפעילה את המלון מאוד מאמינה באקולוגיה ובחיזוק התוצרת המקומית, ולהפתעתנו גילינו באחד החללים חממה, שבה גדלים הירקות והתבלינים שמוגשים בארוחות במלון.

סטמבה
צילום: יחצ
מקלחת מוזהבת סטמבה
צילום: יחצ
גיאוריגיה
צילום: זוהר ישראל

גודל החדרים ועיצובם - בהתאם. יש ארבעה סוגי חדרים, כולם עוצרי נשימה. ספרייה, פטפון ישן, יצירות אמנות, חלל מגורים גדול יותר מדירת שני חדרים ממוצעת בתל אביב, אמבטיה מוזהבת ומפנקת במרכז החדר שמתאימה מאוד לזוג שמחפש רומנטיקה, ובנוסף מקלחת בחדר האמבטיה ובה מים שיוצאים ממקומות שלא ציפית להם. יש גם מכונת קפה ומקרר קטן. בחדר ממתינים בקבוק יין ושתי כוסות. שתינו, כמובן ששתינו. בקיצור - היינו עוברים לגור פה אם לא היו שני הדברים האלה שמחכים בבית. אלה נו, מה שמם.

המחיר ממש שווה לכל נפש, בטח אם זו נפש שהתרגלה לעלויות מלונות וצימרים בישראל: בין 240 ל-280 דולר בתוספת מס, תלוי בעונה.


אחרי ההתפעמות מהמלון יצאנו לסיור מודרך בטביליסי, שעצר בכמה אתרי מורשת ופסלים. יותר מהכל ולפני הכל, הגאורגים מתגאים בהיותם מעצמת יין עם יותר מ-500 זני ענבים. הממצאים הארכיאולוגים העתיקים ביותר שמעידים על ייצור יין נמצאו בשולאברי, גאורגיה, ומתוארכים 8,000 שנה אחורה. ואתם יודעים מה אומרים על יין שמתיישן.

לפי בקע, המדריך (שביקש להבהיר שבגאורגית המשמעות איננה קילה), טביליסי נשרפה 25 פעמים לאורך ההיסטוריה. היית מצפה שאיפשהו, נגיד בפעם ה-21, הם ילמדו לקח ויפסיקו לבנות את העיר מחומרים דליקים. בכל מקרה, הדבר ניכר. קשה למצוא מבנים ארכיטקטונים מרשימים כל כך. מה שכן - הובילו אותו לתוך חצר פנימית של כמה בניינים ובה מדרגות עץ בנות 150 שנה, מהדברים הבודדים ששרדו את ההרס המתמשך של העיר. ביקשתי רשות לטפס מעט למעלה והוזהרתי שזה לא הדבר הכי מומלץ בעולם בגלל הרעיעות של המדרגות. לא נתתי לבקע לעצור אותי, אחרי הכל - עיתונאי חוקר בעל שליחות - ופסעתי כשלוש-ארבע מדרגות. כשירדתי אמרתי לו שאני חושש ששברתי מדרגה אחת. הוא לא צחק.

גיאוריגיה
צילום: גייל ציבלין

למרות זאת, צריך לומר שהגאורגים מאוד מסבירי פנים, מאוד גאים במסורת שלהם, מאוד רוצים לרצות את התיירים. כמו כן - מאוד שונאים את רוסיה ופוטין.

סיימנו את הסיור בבר-מסעדה מקומי בשם פבריקה, עם אווירה צעירה ומגניבה במיוחד (אנא סלחו לי על השימוש במילה "מגניבה", אני יודע שהיא לא צעירה), ויין חם וטעים מאוד.

לארוחת הערב הלכנו למסעדת קאטו וקוטה הנחשבת, הממקומת מרחק הליכה של 4 דקות מעל המלון. אכלנו חצ'פורי וטעמנו 2 סוגי יין מקומי ושתינו צ'צ'ה - מעין ספירט גאורגי שאמור לנקות את דרכי העיכול. או לשרוף אותם.

גיאורגיה
צילום: אנה גבאשווילי

יום 2

אחרי ארוחת הבוקר העשירה יצאנו לכיוון מחוז באקוריאני (Bakuriani). התחזית בישרה על יום אביבי, מינוס 12 מעלות ושלג. התלבשנו בהתאם. כעבור שעתיים ושלושת רבעי הגענו לכנסיית טימוטהסובאני (שימו בווייז), שעומדת שם מהמאה ה-12. עם שמיים בהירים ושלג עמוק מסביב התפאורה מושלמת. גם ציורי הקיר בפנים נשמרו היטב. אגב המלצה חמה: בחוץ יש שלושה פעמונים - הימנעו מלצלצל בהם, זה עלול להכעיס את הכמרים. מניסיון. לא שלי כמובן.

מהכנסייה המשכנו ליעד הבא, בנסיעה על דרך שעוברת בין כפרים ישנים ופסטורלים שנראים כמו תמונה. הגענו למלון רומס (Rooms) שנמצא למרגלות הר קוחטה (Kohta) ונפתח רק בינואר האחרון. עדיין ריח של טרי. האוויר כאן נקי במיוחד, והמקומיים מספרים שהוא, בשילוב פרח מסוים שצומח בסביבה, עושים פלאים למי שיש לו בעיות נשימה.

קוחטה
צילום: יחצ

מדובר במלון סקי בחורף, אתר הגלישה נמצא פחות מדקה הליכה ממנו. יוצאים-גולשים-חוזרים. ההר מתנשא לגובה של 2,200 מטר מעל פני הים, ועליו שלל מסלולים, ממתחילים ממש ועד מתקדמים. מחירי סקי-פס: שלושה ימים לילד כ-80 שקלים בממוצע, תלוי תאריכים, למבוגר כ-120 שקלים. יש כמובן גם מחירים לגלישה בודדת, לשתי גלישות, לארבעה ימים, לשבוע ועוד כמה וכמה קומבינציות. אם בא לכם להרגיש שהקדמתם את זמנכם, דעו שבאקוריאני תארח את אליפות העולם בסקי וסנובורד ב-2023.

Kazbegi
צילום: יחצ

מי שלא בעניין של סקי יכול ליהנות מטיול טרקטורונים בנוף הפראי. מי שלא בעניין של פעילות בכלל יכול סתם לשבת במרפסת החיצונית של המלון, להתעטף בשמיכות מחממות שהמקום מציע, ולהתענג על אלכוהול מקומי. נחשו מה בחרתי לעשות.

באמת, אם יש מקום להיתקע בו בבידוד - זה המקום. גם בקיץ לא חסרות כאן פעילויות, הטבע ירוק ויפהפה ומאפשר טיולים רגליים וכמובן בטרקטורונים. האזור מציע גם רכיבה על סוסים. אפשר להגיע בזוג, אפשר עם חברים, אפשר עם ילדים, מצאנו שם את כל סוגי המבקרים. רמת המחירים היא החל מ-140 דולר ללילה פלוס מס.

גיאורגיה
צילום: אנה גבאשווילי
Kokhta
צילום: יחצ
רכבל
צילום: יחצ

כדי להגיע לכאן מטביליסי אפשר להשתמש בתחבורה ציבורית זולה במיוחד (כ-12 שקלים לכיוון), או במונית שעולה בסביבות 550 שקלים לכיוון ואפשר להשתמש בהסעה של המלון שעלותה כ-500 שקלים פלוס מס.


בערב היינו הראשונים להתנסות בסדנת קליגרפיה גאורגית שהמלון יציע לאורחים. לגאורגים כתב מסולסל וייחודי, עם 33 אותיות. התיעוד העתיק ביותר של כתב גאורגי, אי שם מהמאה החמישית, נמצא, שימו לב, בירושלים. אם אתם מחפשים רעיון לקעקוע חדש ולא רוצים ליפול לקלישאה של אותיות יפניות - זה לגמרי יכול להיות פתרון עבורכם.

אני מודה שעל פניו סדנת קליגרפיה לא נשמעת מסעירה, בלשון המעטה, אבל להפתעתי ממש נהניתי. יש בזה משהו מרגיע, כמו ריפוי בעיסוק. חווייה ייחודית שלא נתקלים בה הרבה. כל אחד קיבל להתאמן על מילה שמתאימה לאופי שלו. אצלי זה היה כמובן שמחת חיים. סאלי המדריכה אמרה שאני מעולה בזה. מי יודע, אולי בזכות הכישרון החבוי שגיליתי אפצח בקריירה חלופית כסופר סת"ם. סתם.

גיאורגיה
צילום: אנה גבאשווילי
גיאוריגיה
צילום: זוהר ישראל

ארוחת הערב במסעדת המלון הייתה משובחת ועמוסה בכל הטוב שיש למטבח הגאורגי, לא רק חצ'פורי וחינקלי, ומלווה בכוסות יין, קוקטיילים מקומיים וצ'צ'ה. נמנעתי מהצ'צ'ה.

יום 3

השמש זורחת אחרי 7 בבוקר. למי אכפת כשמחלון החדר נשקף אליך נוף מושלג. אפשר לבהות שעות, אבל אנחנו בלו"ז וצריך להתקדם. בבאקוריאני יש רכבת נוסעים ישנה, ממש ישנה, שנוסעת במהירות של 25 קמ"ש, פחות מקורקינט חשמלי, ומאיימת להתפרק. אבל היא זולה מאוד (בערך 2.5 שקלים לכיוון), ומכיוון שלא לכולם במחוז יש מכוניות, הרכבת היא אפשרות פופולרית ויעילה. שלא לדבר על העובדה שבמהלך הנסיעה היא עוברת דרך יער מושלג ועבור ילדים זה כמו להרגיש בתוך אגדה. בכלל, כל הסביבה נראית כמו סט מושלם לצילומי סרט קולנוע.

רכבת
צילום: זוהר ישראל

מכיוון שהשטח מושלג, הרכב שהיה אמור לאסוף אותנו לא היה יכול להגיע לתחנה, ונדרשנו לצעוד בשלג משך כעשרים דקות. דאגו להצטייד בנעליים מתאימות. אם נחה עליכם הרוח, אתם יכולים בזמן הזה לצלם את "לשבור את הקרח 3", עם הגרסה שלכם ל"LET IT GO", כפי שעשיתי אני. הסרטון הושמד.

בפארק בורג'ומי (Borjomi) אליו הגענו יש כמה אטרקציות חביבות לילדים ולמבוגרים. אפשר לרדת במורד ההר ברכבל ישן מתקופת ברית המועצות שפעיל מ-1962 ולא ברור כמה עבודות תחזוקה עברו עליו מאז. אבל הירידה עברה בשלום.

Hotel Kokhta
צילום: יחצ

באחד מבתי הקפה הוצע לנו לטעום ריבה שעשויה מפירות עץ אורן, זה טוב לברונכיט ובכלל לנשימה הם אמרו. טעמתי. פירות העץ האורן הם כמו, איך לומר, ללקק את עץ האורן. אם זה מה שצריך כדי לטפל בנשימה, אני מעדיף להידבק בקורונה.


את ארוחת הצהריים סעדנו בבית משפחת חצ'פורידזה (נשבע לכם שאני לא ממציא) שנמצא עמוק בכפר. בבית גרים עדיין צאצאיו של הבעלים המקורי, אנשים לבביים וחמים במיוחד. בחצר הבית יש יקב פרטי ובתוך הבית מרתף ינות עתיק שלא דומה לשום דבר שחשבתם או ידעתם על מרתפי יינות.

בגלל הקור, המים בצנרת קפאו, וזה אומר שהאוכל בושל בחוץ בסירים על גבי מדורה. זה גם אומר שבשירותים לא ניתן להוריד את המים ובמקום יש דלי ממנו צריך לשפוך לאסלה.

גיאורגיה
צילום: אנה גבאשווילי

האוכל שהכינו לנו היה אותנטי ומנחם במיוחד וכלל חצ'פורי (כמובן), חינקלי (איך לא), וגם מרק גבינות ועשבי תיבול, נזיד שעועית, לחם שנאפה במקום, שיפודים עסיסיים במיוחד ומנת חלזונות. טעמתי מהחלזונות. עם קצת מלח זה בסדר.

שתינו כמובן מהיין של המשפחה והברנדי שהם מכינים שמכיל 70 אחוז אלכוהול. ניקה, בעל הבית החמוד שבעצמו מכיל 70 אחוז אלכוהול, הרים לכבודנו 6 כוסיות במהלך הארוחה: לאורחים, למשפחה, לחברים, להורים, לנשים, את השישית שכחתי, כי בואו - 5 צ'ייסרים של 70 אחוז אלכוהול + שתיים-שלוש כוסות יין. תגידו תודה שנשאר עם מי לדבר.

בחלק האמנותי, אביו של ניקה ניגן כמה שירי עם באקורדיון. היה מקסים.


ובחזרה לטביליסי, לרומס הוטל שצמוד לסטמבה מהלילה הראשון. המלון מעוצב בשילוב של וינטג' ועדכני. בכלל, רשת רומס הוטל עובדת עם מעצבת מהמובילות בתחום בגאורגיה ואי אפשר להתעלם מכך. החדר מרווח מאוד, אמבטיה ליד המיטה, חדר עם מקלחת נוספת, שירותים בתא נפרד, והפתעה בחדר האמבט - קונדום בעטיפה ידידותית, מתנת המלון. המחירים ללילה במלון נעים בין 180 ל-240 דולר פלוס מס. מאוד משתלם.

Tbilisi
צילום: יחצ

הרשת מתגאה במסעדות במלונות, והאוכל אכן מעולה, מהלחמים דרך הסלטים ועד המנות העיקריות, בין אם זו מנה גאורגית או מנה מהמטבח האירופאי או האמריקאי. המסעדה ברומס טביליסי - המטבח (The Kitchen) - ברמה גבוהה מאוד, ובמחירים מגוחכים של 50-60 שקלים למנה עיקרית.לרשת יש מלון גם בעיירה חזבגי. מכרים שהיו שם באביב האחרון סיפרו שנדהמו מהיופי.

בהזדמנות הזו כדאי לומר שאת רשת רומס הוטל מנהלים אנשים צעירים, אמביציוזיים, מצליחנים ופטריוטים, שעושים הכל כדי לשנות את התדמית שיש לגאורגיה בעולם. אידאלים זה דבר נהדר.

יום 4

קיבלנו יום חופשי להסתובב בעיר. וכשאני אומר חופשי אני מתכוון חופשי לסחוב את הקניות של אשתיייי.

וברצינות. טביליסי, לפחות בחלק הראשון של היום, מעוררת רחמים. העוני מביט עליך כמעט מכל מקום: בבתים, בלבוש, ברחוב. רק בערב, כשהעיר מתעוררת לחיים, רואים אוכלוסייה עם קריצה מערבית יותר.

השופינג אם שאלתם, ואני יודע ששאלתם, זול משמעותי מבארץ. זה רק טבעי כשהשכר הממוצע עומד על פחות מאלף שקל בחודש, ויוקר המחייה, או היעדרו, בהתאם. לצד הרשתות המובילות שקיימות גם בישראל, תמצאו לא מעט חנויות מקומיות עם מבחר חביב בהחלט. שדה התעופה בטביליסי קטן במיוחד עם דיוטי-פרי די דל, אז אל תמתינו לרגע האחרון עם הקניות.

בנחיתה בנתב"ג לא מבקשים ממך למלא טפסים או למסור הצהרות. לא כשאתה חוזר מגאורגיה בכל אופן. בביקורת הדרכונים לא מחלקים יין. חבל, זה משהו ששווה לאמץ בחום במדינה עצבנית כמו שלנו. להוריד את האדג' כבר בהתחלה, לפני שמתחילות הדחיפות ביציאה.

*הכתב היה אורח של אג'רה גרופ