בכל זמן נתון מכווּנים 1,500 טילים סינים מטווח בינוני אל עבר טאיוואן. זו נוכחות תמידית, מאיימת, אך לא כזו שמטילה את צילה על חיי היום יום. ברחובות הבירה טאיפיי (Taipei) החיים נמשכים כרגיל. מוניות נוסעות בכבישים, איטריות נשלקות ברעש גדול, תיירים עולים לקומה ה-101 במגדל טאיפיי 101, החמישי בגובהו בעולם, במעלית השניה במהירותה. בגובה כזה אתה קרוב יותר לאלוהים מאשר למועקות גיאופוליטיות כאלה או אחרות. ההנהגה הסינית אולי חושבת שיום אחד תצליח לספח – או להחזיר, תלוי את מי שואלים – את האי הקטן הזה, על 23 מיליון תושביו, אבל ההנהגה, כמובן, טועה. הטאיוואנים לא ייכנעו כל כך בקלות. אף אחד לא נכנע כל כך בקלות.
לעוד עדכונים היכנסו לעמוד הפייסבוק של mako חופש
את הלילה הראשון בביקור בן שישה ימים, ביזבזתי באיזה בר קוקטיילים בשם Fourplay. לקחו אותנו לשם כי רצו לעשות עלינו רושם. הקוקטיילים הוגשו בכוסות מקושטות, מדיפות עשן ופירוטכניקה זולה. הם היו מתוקים מדי. בקלות אפשר היה לגזור את הבר הפרובינציאלי הזה מטאיפיי לתל אביב ואף אחד לא היה מרגיש בהבדל. ״מיקסולוגיה״ היא פסאודו-מדע גלובלי של אנשים חסרי דימיון שמעמידים פנים כאילו שיש להם מעוף יצירתי. קוקטייל זו דרך מושלמת לומר – אתה קורבן אופנה ויש לך יותר מדי כסף.
מישהי בבר אמרה לי ״אנחנו הטאיוואנים כמו הפלסטינים. אנחנו בסך הכל רוצים עצמאות וזכות להגדרה עצמית״. חבר שלה תיקן אותה – ״אנחנו כמו הישראלים. מדינה קטנה מוקפת אויבים״. אמרתי להם שאני שיכור מדי ולא בא לי לדבר על זה עכשיו. פעמים רבות במהלך הביקור הוסברה לי ההכללה הכמעט מובנת מאליה – הטאיוואנים שונאים את הסינים בדם. זה הסנטימנט הלאומי, הפופולרי, ואי אפשר להאשים אותם. הטאיוואנים לא רואים את עצמם כחלק אינטגרלי מהאומה הסינית, ומכיוון שלא התחנכו על ברכי האינדוקטרינציה הקומוניסטית והאידיאולוגיה של מאו דזה-דונג, הרי שמבחינה תרבותית יש ביניהם דימיון לא רב. זו דמוקרטיה ליברלית (הראשונה באסיה להכיר בנישואים חד-מיניים) ומדינה דה-פקטו שלא רואה את עצמה כחלק מהטירלול הדיקטטורי של סין השכנה. ״אנחנו איפשהו באמצע בין סינים ליפנים״, אמרה לי מישהי אחרת, ״אנחנו לא כנועים ואכזריים כמו הסינים ולא משוגעים כמו היפנים״ אמרתי לה שמהתרשמות שטחית שלי, הטאיוואנים הם די חנונים. היא הסכימה ולא נעלבה. להיפך, היא חשבה שזו מחמאה נפלאה. אבל על כך בהמשך.
להתמכר לריח של הסיטנקי טופו
דיברתי יותר מדי על האיום הסיני ולא על איום הסטינקי טופו. המפגש העוצמתי הראשון עם טאיוואן הוא לא ויזואלי. הוא מכה בך בנחיריים. בפעם הראשונה פגשתי אותו באחד משווקי הלילה העתיקים של טאיוואן, שמשתרע לאורך כמעט 600 מטרים של רחוב Raohe. זהו סירחון נוראי שמוכר לכל מי שביקר בסין והונג קונג. פיסות טופו מותססות ומוגשות בציר בשר עכור בצבע חום-אדום ועמוק כמו קבר אחים. האדים נישאים באוויר. אתה לא יכול לחמוק מהם. זה ריח של גופה שמתבוססת במיציה. שילוב של צואת אדם, ביצים סרוחות, גרביים של כדורסלן בתום סדרת גמר ב-NBA, תחתונים של גולנצ׳יק במסע כומתה, גבינת רוקפור שנשכחה בתוך מערה ומערכת יחסים מונוגמית בת חמישים שנה. המלווים שלנו, חלקם היגרו בעצמם לטאיוואן לפני כעשרים שנה, מעולם לא העזו לאכול סטינקי טופו. הם מפחדים. בעיניי טאיוואני שלא טעם סטינקי טופו זה כמו ישראלי שלא ניסה עמבה. אז הכרחתי אותם כמו שהכרחתי את עצמי. הטעם לא נורא כל כך. גם הריח. יש בו משהו ממכר. לא רק שאתה מתרגל אליו, אתה לומד לאהוב אותו כמו שאתה נהנה מהפלוצים של עצמך. זה ריח של מוות, ויש בו משהו דוחה ומושך בו זמנית. סטינקי טופו זה לא אוכל. זו תמצית של הזמן והגוף האנושי. נולדים, חיים, מתים ונרקבים. אקזיסטנציאליזם במיטבו.
נסענו לדרום טאיוואן ברכבת קליע. הגענו למקדש פו גואנג שן (Fo Guang Shan) שנבנה ב-2008 אבל נראה כאילו שהוא קיים כבר כמה מאות שנים. מקדש מודרני בניחוח וינטג׳. המקום יפייפה, כמו שניתן לצפות. במרכזו – פסל מוזהב של בודהא בגובה של 40 מטרים. זוהי אטרקציה תיירותית מושלמת: היא מגמדת אותך בין רגע. אתה מביט בבודהא כאילו שהיית ג׳וק חסר משמעות. זו המטרה שלה וכך צריך. רוב האטרקציות בעולם מותירות את הצופה בגודלו הטבעי. הן לא שוות כלום. אפשר היה לראות אותן בגוגל אימג׳ס. אטרקציה תיירותית אמיתית גורמת לך להרגיש קטן או גדול (כלומר, לחוש איזו התעלות רוחנית או השראה שמגביהה אותך כמה סנטימטרים מעל לקרקע). למדריכה שלנו קראו מישל. הענקתי לה את הכינוי מישמיש. היא הסבירה לנו שרוב האוכלוסיה בטאיוואן היא בודהיסטית ודאואיסטית. שאלתי אותה מה ההבדל העיקרי בין שתי הדתות. היא אמרה שבדת אחת שורפים קטורת ובשניה – לא. הנה עוד הוכחה לכך שדת זה עניין שרירותי ומקרי.
בהמשך היום הגענו לטאינאן (Tainan), עיר ענקית בת כשני מיליון תושבים. אם טאיפיי רוצה להיות ניו יורק או טוקיו, טאינאן היא סוג של ברלין. אני אומר זאת על סמך התרשמות שטחית, כמובן. אתה מסתובב ברחובות ומרגיש בטוח כמו בשכונה בורגנית שלווה באירופה המערבית. אכלנו במסעדת Du Hsiao Yueh שנוסדה בשנת 1895 ומתמחית ב -Dan Zai נודלס: אטריות טאיוואניות מסורתיות שטובלות בתוך ציר מרק, בשר טחון, שרימפס מיובש, שום כתוש וחומץ שחור. לצד זה, הזמנו דג בשם Milk Fish ששייך למשפחת דגי הסוֹל וטוגן בשלמות. מה יכול להיות לא טעים בזה? משם קפצנו ל-Garden Night Market, עוד שוק לילה, עוד סירחון מופלא ומחריד של סטינקי טופו.
בעיקרון, שווקי הלילה בטאיוואן מסודרים להפליא. אין בהם ליכלוך, רעש, כאוס או סכנה. אף אחד לא דוחף ולא נדחף. מוכרים שם אוכל וחטיפים ופיצ׳יפקעס במחירים מצחיקים ובאווירה מהוגנת וסטרילית ככל האפשר. אכלנו שניצל עוף ענקי, פריך וחריף לאללה, בשישה שקלים, וחיפשנו בירה להרטיב את הגרון, אבל בשווקי הלילה הטאיוואנים לא מוכרים אלכוהול. כנראה שהם מפחדים מפגיעה בסדר הטוב. אז זרמנו לבר בשם TCRC שנמצא מול מקדש שהוקם לכבוד מאצוּ, אלת הים הסינית. בבר יש מבחר של למעלה מ-300 סוגים של ויסקי, אבל בשירותים לא היה נייר טואלט. מסתבר שבטאיוואן קיים מחסור בנייר טואלט בשל בהלת צרכנים שרוקנו את החנויות מחשש סביר להעלאת מחירים דרסטית. לא ניגבתי והמשכתי לשתות. אגב, וויסקי טאיוואני בשם Kavalan זכה ב-2015 בתואר הסינגל מאלט הטוב בעולם וגרף מאז עוד כמה תארים בתחום. מי שרוצה יכול לעשות סיור מודרך במזקקה. הוויסקי מצוין. אני ממליץ על הגירסה המחוזקת שמיושנת בחביות ברבן. 57.8 אחוזי אלכוהול. שני שוטים מהמשקה הזה ואתה לא זוכר איך קוראים לאמ-אמא שלך.
מזכירים אותנו של פעם
יום למחרת יצאנו לסיור בעיר העתיקה של טאינאן, במבצר אנפינג (Anaping) שנבנה ב-1624 וחומותיו הצליחו לשרוד את היום. אולי בגלל שהן נבנו מתערובת של סוכר, אורז דביק וצדפות כתושות. כך לפחות נאמר לנו על ידי המדריכה. אני מקווה שהבנתי אותה נכון. בשמיים טסו מטוסי קרב, לא בפעם האחרונה בביקור. פחדנו שהם מתכוננים למלחמה ונהיינו לנו פלאשבקים ממבצעים בעזה. המדריכה הצביעה על המטוסים בגאווה, כמו שפעם ישראלים היו מצביעים בגאווה על המטוסים שלהם. בכלל, הטאיוואנים מזכירים קצת ישראלים נאיבים של פעם, לפני שגילינו את הכיבוש. הם גאים בכל דבר. במטוסים, בכבישים, בבניינים, בחופי הים, בבחורות היפות. אפילו בסטינקי טופו.
הסתובבנו ברחובות שמרוצפים בדוכנים קטנים מז׳אנר ״אבו חסן״ – כלומר, אוכל עממי, זול, שמים סיר והולכים הביתה כשנגמר. אכלנו מרק עם חלקי פנים של ברווז ואורז עם עוף. ארוחת בוקר מושלמת במחיר ממש מצחיק שלא נעים לציין אותו. בדרך, חלפנו על פניהן של שלוש קשישות שישבו באיזה כוך בכניסה לבנייך מט לנפול, פיצחו אויסטרים עם סכין והפרידו את הקליפה מהתכולה שלה. הן עובדות ככה בפרך, בידיים מדממות, עשר שעות ביום ומרוויחות סכום שבקושי מספיק להן לקנות מרק ואורז. ריחמנו עליהן וצילמנו אותן לסטורי באינסטגרם.
עלינו על הוואן, בדרך לפסטיבל פנסים מסורתי בעיר צ׳יאי (Chiayi) שבדרום מערב טאיוואן. הפסטיבל נחשב לפסטיבל הגדול ביותר במדינה והנשיאה הנוכחית, שמנהלת מדיניות חוץ קשוחה במיוחד, מכבדת אותו בנוכחותה. נהג הוואן שלנו היה שוטר לשעבר ושומר ראש בדימוס של נשיא טאיוואן הקודם. בחור גברתן בן שישים פלוס. שמתי לב שבכל פעם שהוא מדבר, הוא נשמע כאילו שהוא לועס במקביל סנדביץ׳ פסטרמה. הסתבר שמה שהוא לועס זו לא פסטרמה, אלא אגוז בטל (Betel Nut). זהו אגוז שגדל על דקלי אריכא ברחבי אסיה, ומפריש בעת לעיסתו חומרים מעוררים, ממסטלים וממריצים. קצת כמו עלי הגת שפופולריים אצל יוצאי תימן בישראל. נטען כי כ-600 מיליון איש צורכים את אגוז הבטל, מה שהופך אותו לסם הפסיכואקטיבי הפופולרי ביותר בעולם. בטאיוואן הסטטיסטיקה עומדת על 3 מיליון צרכנים, חלק לא מבוטל מהם נהגי מוניות ומשאיות, שצריכים להיות עירניים על הכביש, ובמקום לשתות קפה או רדבול – לועסים את האגוז הזה, שפולט עסיס וצובע את השיניים והחניכיים שלהם בצבע אדום-חום, דוחה למראה. כך מסתובבים מיליוני אנשים בטאיוואן, בפיות אדומים מלעיסה ממושכת ובשיניים רקובות. לעיסת אגוז הבטל מעלה את הסיכון לחלות בסרטן חלל הפה, אבל את נהג הוואן שלנו זה לא מעניין – הוא לועס את אגוזי הבטל כבר 44 שנים, ומחליף אגוז חדש כל חמש דקות, כמו מכור אמיתי. כשנגמרת לו האספקה, הוא עוצר ליד אחד מעשרות אלפי, אולי מאות אלפי, קיוסקים שמוכרים שקיות מלאות באגוזי בטל. הקיוסקים הללו מסומנים באורות ניאון צבעוניים, כדי שהנהגים יוכלו להבחין בהם בקלות. ניסיתי ללעוס אגוז כזה. נרדמה לי הלשון ודפק לי הלב בטירוף. ירקתי את העסיס האדום על הרצפה. המדרכות בערי טאיוואן מלאות במוכטות אדומות של לועסי האגוזים. זה נראה כמו זירת פשע בפרק גרוע של ״CSI מיאמי״.
לא יודעים לעשות פוזות למצלמה
פסטיבל הפנסים היה מרשים ומרגש. עשרות פנסים ענקיים, צבעוניים, זוהרים למרחוק, של דמויות מנגה, וולט דיסני וכל מיני שטויות אחרות. קרני לייזר חתכו את השמיים ומוזיקה מסורתית הופצצה ברמקולים. אחרי שהנשיאה נאמה על הבמה הראשית ובירכה את באי הפסטיבל, החלה ספירה לאחור, ובסופה נדלק הפנס הראשי בפסטיבל – כלב שעליו רוכב ילד צוהל. נשמע גונג. הקהל העצום צווח בשמחה. זה היה הפנינג לכל המשפחה. אכלנו נקניקיות חזיר טעימות ושתינו בירה טאיוואנית מצוינת. באחד הדוכנים מכרו חומרי ניקוי לבית ולצידם – ביצים כבושות בצנצנת. מה הקשר? מי אמר שצריך להיות קשר?
אחרי הפסטיבל, נסענו לעיירה ושמה מינשיונג (Minxiong). משמעות השם – להרביץ לחתול. יש גם עיירה שמשמעות השם שלה הוא ״להרביץ לכלב״. כנראה שלא אוהבים שם חיות מחמד. בישראל כבר מזמן היו מחליפים את שמן של העיירות למשהו יותר פוליטיקלי קורקט. אולי ״סלאח שבתי״. בדרך, חלפנו על פני בית ספר יסודי שעליו הופיע שלט ענקי שממצה את האידיאולוגיה הכלכלית של טאיוואן – ״To Treat Everyone Equally You Must Treat Everyone Unequally״. הנה תמצית הקפיטליזם האסיאתי. העיירה מינשיונג מפורסמת ברחוב קטן שמפוצץ לכל אורכו במזללות שמתמחות במעדני אווזים. בחרנו את המזללה עם שלט האווז המחייך, ושם אכלנו פרוסות אווז קרות, לשון אווז, עור אווז, כבד אווז, מעי אווז, דם אווז וכל דבר אחר שקשור לאווז. כולל את החלומות שלו.
הספקנו גם לבלות יממה סביב האגם המלאכותי היפייפה Sun Moon, שנבנה על ידי היפנים בתחילת המאה העשרים. האיזור מתויר מאוד, אבל לא תראו שם תיירים מערביים. רק אסיאתים. בכלל, אם אתם נוסעים לחו״ל במטרה להתחמק מישראלים, טאיוואן היא יעד מושלם. נסענו בספינת תענוגות על האגם, והנהג התלונן שפעם תקפו אותו קופים שמסתתרים ביערות שמסביב. משם, עלינו ברכבל שהשקיף על היערות ועל הקופים, והגענו ל-Formosan Aboriginal Culture Village, סוג של דיסנילנד קטן שחוגג את תרבותם של האבוריג׳ינים, הילידים המקוריים של האי הטאיוואני, שהפכו עם השנים למיעוט נכחד, וכעת נאלצים לקושש סימפטיה ופרנסה על ידי מיסחור של אורך החיים המסורתי שלהם שכעת הפך לאקזוטיקה תיירותית. הם רקדו מולנו ושרו ולבשו בגדים מסורתיים וקפצו מתוך בקתות עץ וזה היה די מדכא.
אחרי האגם, נסענו בחזרה לטאייפי. אכלנו בסניף של אימפריית הדים סאם הטאיוואנית דין טאי פונג (Din Tai Fung) שלה כבר עשרות סניפים ברחבי העולם, בין השאר באוסטרליה, ארצות הברית וקנדה. זה בערך כמו לאכול בסניף הראשון של מקדונלדס. זה מרגש? אולי. הכיסונים מגולגלים לעיניי הסועדים במעין מעבדה שקופה. האוּמנות אכן מרשימה. הם מגלגלים דים סאם כמו מדעני אטום. הטעם קצת פחות מדהים. בסופו של דבר, זה לא יותר מדים סאם בינוני שמתבסס על מוניטין בינלאומי. כמובן שעדיף לאכול בכל אחת מאלפי המסעדות הקטנות, המאולתרות, עם השולחנות המתנדנדים והכיסאות העקומים. זהו הרי חוק ברזל שלא קשור רק לטאיוואן, רק שבמקרה הזה – הוא נכון כפליים. זו מדינה שעוד לא הספיקה להיות מטומאת על ידי ערב-רב של תיירים מכל הסוגים והמינים. רוב התושבים עוד לא יודעים לעשות פוזות למצלמה הסלולרית. בניגוד לתאילנד, נאמר, טאיוואן לא מתויירת עד כדי בחילה, וזו בדיוק הסיבה להגיע לשם עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי. ועוד לא דיברנו על מטעי התה הפסטורליים, המרחצאות החמים, הקניונים העמוסים במוצרי חשמל משוכללים והקריוקי. הו הקריוקי.
את הערב האחרון קינחנו בעוד בר, עם המארחים שלנו, שטענו שטאיוואנים לא שותים אלכוהול ולא עושים כיף. ״אנחנו עובדים קשה ורוצים לנוח אחר כך. אין לנו זמן למסיבות״, אמרה לי אחת מהמארחות. היא הסבירה לי שהצעירים הטאיוואנים הם חרוצים ובעלי משמעת גבוהה וכי סך כל הכסף הצבור בקופות החסכונות בבנקים הטאיוואנים, הוא מהגבוהים בעולם. בקיצור, בניגוד למה שניתן לצפות מהמצב הפוליטי השברירי ששורר במדינה, הם לא חיים את הרגע. הם חיים את הרגע שאחרי. האווירה במדינה היא כזו של מתינות ואורך רוח וסבלנות. הכל נורא נייס. אין קרחנה ואין בכחנליה ואין טלטלות גדולות, פרט לרעידות אדמה פה ושם. לא פגשתי סוטים ומשוגעים ומופרעים וגנובים על כל הראש. בטח יש לא מעט כאלה. אבל לא יצא לי לפגוש הפעם. אחרי שבוע בטאיוואן, נתקלתי באינספור אנשים מתוקים, נחמדים, אדיבים, עם שיניים רקובות ואדומות וסירחון נוראי. בקטע טוב! בקטע טוב! מסבירים לכם.
* הכותב היה אורח של לשכת התיירות של טאיוואן