בביקורת הדרכונים בשדה התעופה של טביליסי, בירת גאורגיה, קיבלתי את הדרכון שלי בחזרה יחד עם בקבוק יין קטן. אם, כמוני, תחשבו לתומכם שבטח מדובר במקבילה הגאורגית לתירוש, כי מה הסיכויים שיתנו לכם יין בשדה התעופה, תגלו שאתם מתחילים להשתכר עוד לפני שהגעתם למלון. אבל אין מה למהר, כי הגאורגים לא מאמינים בחריצות: יום העבודה מתחיל בעשר, ובחורף השמש זורחת רק אחרי שמונה. באלכוהול, לעומת זאת, הם כן מאמינים, והחל משעה 12 בצהריים לגיטימי לחלוטין לשתות בכל הזדמנות.
האלכוהול יעזור לכם להתחמם בחורף הגאורגי, שבו הטמפרטורה בעיר היא קצת מעל לאפס ביום וקצת מתחת לאפס בלילה, אבל ההיסטריה הישראלית ממעלות חד ספרתיות היא לגמרי לא מוצדקת. חולצה ומכנסיים תרמיים, ג'ינס, סריג ומעיל ואתם מסודרים, ואם יש לכם גם כובע טוב - אין לכם מה לפחד מהקרירות הנעימה. כדאי גם לציין שהחימום המרכזי הופך כל מקום מקורה לכבשן, כך שלא נדיר לראות יושבי בתי קפה לבושים בחולצה קצרה בלבד, ובבית המלון סביר שתוכלו לישון בלבוש מינימלי כאוות נפשכם.
בעוד האווירה בכפרים הקטנים היא מינימליסטית ומנומנמת, טביליסי היא בירה אירופית לכל דבר: כל בית ספר תיכון ומשרד ממשלתי הם פלא אדריכלי, התשתיות מתקדמות מאוד, הרחובות הראשיים הומים וחיי הלילה ערים. לא מזיקה גם העובדה שהעיר היא רצועה דקה וארוכה הממוקמת בין שני הרים, מה שאומר שאם אתם למעלה – יש לכם נוף נהדר לעיר, ואם אתם למטה – יש לכם נוף נהדר להרים, בכל נקודה שהיא. בקיצור, זאת עיר יפהפייה, ומדינת עולם שלישי אתם בעצמכם.
אנשים חמים, שפמים עבותים
נתחיל מהסטיגמות: בכל הנוגע למבוגרים, הגאורגים הם אכן אנשים גדולים למדי, ושפמים עבותים הם לא מחזה נדיר. מצד שני, הם אנשים חמים מאוד – כל הכנסת אורחים היא טקס שלא יבייש את הסבתא העיראקית שלכם, היחס לתיירים לבבי, ואם תגידו שאתם מישראל – תהפכו לאורחי כבוד באופן רשמי. בעוד נהוג לחשוב שהקווקזים נוטים לאנטישמיות, אבל מתברר שבין ישראל לגאורגיה ישנם קשרים כלכליים וצבאיים צמודים, והגאורגים מחונכים מילדות לחבב את הישראלים ואת היהודים. מפתיע לגלות גם שבעוד רוב האזרחים לא דוברים אנגלית כשפה שנייה אלא רק רוסית, כמעט כולם ידעו לומר מילה או שתיים בעברית.
אצל הצעירים המצב מתקדם יותר: יש סצנה היפסטרית אופנתית, דוברי אנגלית לא חסרים, הלוק מערבי לכל דבר וההשקפות ליברליות יותר. זה אולי הזמן לציין שהגאורגים, לפחות בדור הישן, קצת שמרנים ביחס שלהם לנשים, ולגבי קהילת הלהט"ב - יספיק להגיד ששני גברים שהולכים יד ביד ברחוב נחשבים לפרובוקציה. או כמו שראש העיר הגדיר את זה בראיון עמו: "טביליסי היא עיר מערבית מתקדמת אך מסורתית".
מהצד השני, הביטחון האישי שם הוא מהגבוהים בעולם – לפני כשני עשורים גאורגיה שרצה פשע, אולם בשנים 2003-2013 המשטרה מיקמה שוטרים בכל קרן רחוב, והפשיעה מוגרה כמעט לגמרי. הסכנה שתפרוץ קטטה אלימה לא באמת קיימת, והסיכוי שיכייסו אתכם הוא נמוך מאוד.
להרגיש כמו רוטשילד
לפני שנעבור לדבר על מה יש לראות ולאכול, נגיד דבר אחד חשוב: הכול פה זול. כששאלתי את מדריך הטיולים המקומי למה נהג המונית ביקש ממני 8 שקלים על נסיעה של עשר דקות ולא דפק אותי, הוא ענה לי: "הוא דווקא כן דפק אותך". כרטיס אוטובוס יעלה לכם פחות משקל, ארוחה טובה – כעשרים עד שלושים שקלים, ארוחה במקדונלד'ס – כ-15 שקלים. בקיצור, לגאורגי שמרוויח שכר ממוצע של 200 דולר בחודש מדובר במחיה יקרה למדי, אבל הישראלי הממוצע ירגיש כמו מינימום רוטשילד.
עוד ועוד אוכל
הגאורגים אוהבים להפציץ את האורחים שלהם באוכל – כמויות משוגעות שבחיים לא תסיימו, ובלי לפנות את הצלחות – אלא לערום אותן אחת על השנייה, כדי להשוויץ בכל השפע. למרבה המזל, האוכל לא רק בא בכמויות גדולות, אלא גם טעים מאוד.
הגאורגים מתגאים בעיקר ביין, בגבינות, בפירות ובירקות שלהם – ויש להם סיבה טובה. מגוון היינות המקומיים שטעמתי היה רחב מאוד, וכולם היו מוצלחים במידה ראויה לציון. הגבינות חולקו לשתי קבוצות: גבינות איכותיות שמנות מאוד וחסרות טעם, וגבינות איכותיות שמנות מאוד וטעימות בצורה קיצונית. הפירות והירקות היו טריים ורעננים, עזי טעם, ובמקרים מסוימים גם שונים למדי מהארץ – אגסים ירוקים רגילים לא תמצאו שם בכלל, למשל. האגס הגאורגי הוא מה שאנחנו מכנים "אגס אמריקאי" – פרי קשה, מתוק ומפנק בצבע נחושת.
מבין המאכלים המקומיים, היו כמה פופולריים שבלטו במיוחד:
חצ'פו: זהו בעצם הלחם הגאורגי, שנראה כפוקצ'ה ענקית בצורת מזלג עם שתי אצבעות. כשהוא חם וטרי, מדובר בפוקצ'ה יוצאת מן הכלל. כשהוא יבש מדובר בכלי נשק. מומלץ לקנות אותו טרי ישר מהמאפייה.
חצ'פורי: המקבילה הגאורגית לפלאפל מבחינת הפופולריות שלו. מדובר בבצק שומני במילוי גבינה מלוחה, במראה של פיצה ובטעם של סמבוסק. החצ'פורי קם ונופל על טיב הגבינה, אבל בגדול הוא טעים להחריד – וגם די משמין, אז לא כדאי להגזים. ולא קל לא להגזים, כי לתיירים הוא מוגש בארוחת הבוקר, הצהריים והערב. היינו ממליצים לכם על מקום מסוים לאכול בו חצ'פורי, אבל מגישים חצ'פורי ממש בכל מקום, אז אין לכם מה לדאוג.
חינקלי: כיסון בצק במילוי כדור בשר ומרק. את החינקלי אוכלים עם הידיים: נותנים בו ביס קטן, מוצצים מתוכו את המרק הטעים, ואז ממשיכים לאכול אותו עם מילוי הבשר שבתוכו. החינקלי הטעים ביותר שאכלתי הוגש במסעדת סטלה במרכז טביליסי.
צ'ורצ'חלה: ממתק העשוי מאגוזי מלך השזורים על חוט ומצופים במיץ ענבים או בדבש. הצ'ורצ'חלה נתלית מהקצה כמו נקניק ונמכרת בכל מקום ממש, ולמרות שהיא לא הדבר הכי טעים בעולם, היא כן חמודה כנשנוש דרכים.
חרצ'ו: מרק הבשר הזה הוא לא רק הדבר הטעים ביותר שאכלתי בגאורגיה, אלא גם אחד הדברים הטעימים ביותר שאכלתי אי פעם. הוא עשיר בטירוף, מתובלן בכבדות בסגנון קצת הודי, וטעים בקטע אלוהי. את החרצ'ו הטוב ביותר אכלתי במסעדה בשם "Pectopah" שנמצאת בעיירת הסקי גודאורי.
חובה לבקר
הפסל של אמא גאורגיה: פסל מתכת גדול המשקיף על העיר טביליסי מקצה אחד ההרים. ביד אחת אמא גאורגיה מחזיקה פיאלה (ספל יין ענקי), ובשנייה – חרב, כדי לומר: מי שיבוא בשלום – יקבל שלום, מי שיבוא במלחמה – יקבל מלחמה. אל עמדת התצפית עולים ברכבל קצר (1.5 שקלים לכיוון).
הר מתאצמינדה: אל ההר עולים בפוניקולר (רכבת קרקע), ושם אפשר ליהנות מנוף משגע המשקיף על כל העיר טביליסי, ממסעדה ומפארק ציבורי.
שדרות רוסטבלי: הרחוב הראשי של טביליסי, שבו נמצאים הפרלמנט הגאורגי ובניין האופרה המרשימים.
שרדן: רחוב מרכזי באזור הבילויים של טביליסי, העמוס בגלריות, ברים ומועדונים – ה-מקום לצאת אליו בלילות.
החמאמים: בעיר פזורים לא מעט חמאמים מהבילים בהם ניתן להירגע מהקור שבחוץ ולהתפנק קצת באוויר החמים.
השוק של טביליסי: לצד האצטדיון הענק והחדש ישנם כמה שווקים הצמודים אחד לשני, ויוצרים ביחד שוק בגודל של עיר קטנה ובה רחובות שלמים של בגדים, נעליים, כובעים, תכשיטים, פירות וירקות, בשר ודגים וכל דבר אחר שתוכלו לחשוב עליו. השוטטות בשוק היא חוויה מסחררת, וכשמקציבים את זמן הביקור בו כדאי לקחת בחשבון שייקח לכם זמן להבין איפה אתם נמצאים ואיך יוצאים החוצה.
מנזר ג'ווארי: מנזר הצלב נבנה במאה השישית, ונחשב כיום לאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. על פסגת ההר בו הוא נמצא נבנה הצלב הענק הראשון מעל העיר מצחתה, וכיום אפשר לראות דגם מוקטן שלו בתוך המנזר. המנזר נמצא במרחק נסיעה של כ-30 דקות מטביליסי.
מצחתה: בירידה מהמנזר כדאי לבקר בעיר העתיקה עצמה, שבמרכזה נמצא שוק תיירותי מקסים המזכיר קצת את השווקים של ירושלים. בעין השוק ניצב מנזר עתיק ובו ציורי קיר משונים לנצרות – כמו כלבים עם הילה מעל ראשם, או ישו המעורסל בחיקו של גבר. הפטריארך של גאורגיה מתבייש באתר הזה וביקש לכסות את הציורים העתיקים בציורים מודרניים, אולם האתר הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ולפיכך הדבר נאסר עליו.
בורג'ומי: עיירת מרפא קטנה הנמצאת בהרי הקווקז הקטן, מרחק כשעתיים נסיעה מטביליסי. בחורף המקום כולו מכוסה בשכבה עבה ובוהקת של שלג צחור, ונשלחים אליו ילדים ומבוגרים חולים כדי לנשום אוויר הרים צלול, לבקר בפארק הציבורי היפה ולשתות ממי המעיינות המרפאים. מי שיהיה אמיץ מספיק לטעום ממי המעיינות, שנובעים מברזים הנמצאים במרכז העיירה ושאפשר למלא בהם בקבוקים בחינם לגמרי, יגלה שמדובר במעין סודה טבעית בריח של גופרית (ביצה סרוחה) ובטעם די דוחה. מצד שני, אומרים שזה בריא בטירוף.
בקוריאני: עיירה בהרי הקווקז הקטן שבה אפשר לעשות אטרקציה מגניבה במיוחד של אופנועי שלג: המחיר אמנם לא זול (כ-150-200 שקל לאדם), אבל הנסיעה בת השעה במרחבים המושלגים היא חוויה מגניבה ביותר. על טיול הג'יפים, אגב, אפשר לוותר.
אנדרטת השלום של רוסיה-גאורגיה: אנדרטה בהרי הקווקז העליון, קרוב לעיירת הסקי גודאורי. מדובר במונומנט ענק המציג בציורי קיר סיפורי מפתח בהיסטוריה של שני העמים. האנדרטה נבנתה בשנת 1983, וכוללת גם עמדת תצפית מדהימה להרי הקווקז המושלגים והיפהפיים. כיום, אגב, היחסים עם רוסיה הרבה פחות חמים, אבל האנדרטה בעינה עומדת.
* הכותב היה אורח של חברת דורון טרוול.